ההלכה מוקדשת לע'נ מו'ר זקן המקובלים רבי יצחק (כדורי) בן תפאחה זצ'ל
בגמרא במסכת חולין (קיג) אמר שמואל, אין מניחים בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב, דהיינו שבעת שמולחים את הבשר יש להניחו בתוך כלי מנוקב (כמו מסננת) כדי שיוכל כל הדם לזוב מן הבשר החוצה.
כל מה שכתבנו בהלכות מליחה, היינו דווקא לחלקי הבשר הרגילים, אבל הרוצה למלוח ראש של בהמה, צריך לחתוך את ראש הבהמה לשני חלקים, כדי שיוכל הדם לזוב ממנו, משום שעצם הראש מעכבת הדם מלזוב כשהיא שלימה. וכן הרוצה למלוח לשון של בהמה, צריך לחתוך את קצה לשון הבהמה משום שבתוך הלשון יש חוטי דם, וכשהם שלמים, הדם אינו יכול לזוב מהם כראוי. וכן הדין שיש לחתוך את חוטי הדם הנמצאים בכתף הבהמה קודם המליחה. ויש עוד פרטי דינים צוואר בהמה ופרסות הבהמה (טלפיים), וכן במליחת עוף שלם יש פרטי דינים שאי אפשר להרחיב בהם המסגרת זו משום שדינים אלו אינם שייכים ברוב המקומות.
בהלכה הבאה בעזרת ה' יבואר סדר מליחת הלב, וברוב המקומות הלב נמכר כשאינו מוכשר על ידי מליחה כלל. וגם נפוץ מאד במסעדות כשרות, שלא נזהרים שם כראוי בעניין הכשרת הלב, ומכשילים את הרבים באיסור אכילת דם, ועל כל אדם הסועד במסעדות אלו לתת את דעתו לברר היטב אם באותו מקום הלבבות מוכשרים כדת וכפי שיתבאר בהלכה הבאה. אך ראשית כל נזכיר כאן מדברי רבותינו בעניין אכילת לב אפילו כשהוא מוכשר כדת.
אמרו בגמרא במסכת הוריות (דף יג:) תנו רבנן, חמישה דברים משכחים את הלימוד (גורמים לשכחה), האוכל מדבר שאכל ממנו עכבר, ומדבר שאכל ממנו חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, (דהיינו שמרבה קצת באכילת זיתים,) והשותה מים של שיורי רחצה, והרוחץ רגליו זו על גב זו, עד כאן. והנה אף על פי שבגמרא מבואר שדוקא אכילת לב בהמה גורמת לשכחה, אבל באכילת לב עוף אין כל חשש, מכל מקום בספר התשב"ץ מובא שמהר"ם היה נזהר אף באכילת לב של עוף. ורבינו האר"י הזהיר גם כן שלא לאכול לב של בהמה או עוף, וטעמו אינו משום שאכילת הלב גורמת לשכחה, אלא משום שבמקום הלב נמצא שורש התקשרות הנפש הבהמית, ואם יאכל אדם את לב הבהמה או העוף, מתקשרת בו נפש הבהמית ההיא לגמרי, והיצר הרע מתקשר בו. וכתב שאכילת הלב גורמת גם לטיפשות הלב. ובספר נגיד ומצווה (להגאון רבי יעקב צמח, מאנוסי ספרד, שהגיע לאמשטרדם בהיותו בן שלושים וחמש ושם החל לשמור מצוות בגלוי) הוסיף, שלפעמים יתגלגל איזה רוח באותה בהמה או עוף, ואם יאכל אדם מהם אז תדבק בו אותה הרוח, כי נודע שמשכן הרוח הוא בלב. וכן כתב הגאון רבי יוסף מולכו בספר שולחן גבוה.
אולם באמת נראה מדברי רבים מן הפוסקים שלא חששו כל כך לטעם שהובא בספר נגיד ומצוה, אלא רק לטעם שהובא בגמרא, שאכילת הלב גורמת לשכחה. ולפיכך הזכרים לומדי התורה היו נזהרים שלא לאכול לב, כדי שלא ישכחו את תלמודם, אבל הנשים בהרבה מקומות היו מיקלות לאכול לב עוף, ובספר שו"ת זבחי צדק כתב שבבגדאד נוהגות הנשים לאכול אפילו לב בהמה, ומכל מקום לדברי רבינו האר"י, ראוי הן לגברים והן לנשים להישמר שלא לאכול לב בהמה או עוף, ולכן טוב להקפיד בזה לחוש לדברי רבותינו המקובלים, אבל מעיקר הדין מותר לאכול לב בהמה. או עוף.
