אור לארבעה עשר בניסן בודקין את החמץ לאור הנר. ובשנה זו (תשס"ח) יחול אור לארבעה עשר בניסן בליל שבת, ומחמת כן אין בודקין את החמץ אלא בליל ששי (יום חמישי בלילה). ומסיבה זו מתעוררות השנה עוד כמה בעיות הלכתיות שנדון ונבאר את כולן בהלכות שיובאו בהמשך (בשבוע הבא).
הנר שבודקין בו את החמץ, צריך שיהיה של שעוה (או משמן פרפין מוקשה כפי שמצוי בזמנינו) כתקנת חז"ל, ואם אין לו נר אבל יש לו פנס קטן שיכול להכניסו למקומות שצריך לבדוק בהן כהוגן, מותר לבדוק עם פנס כזה בשעת הצורך, וכן נהג הגאון חזון איש. וחובה לבדוק בכל חדרי הבית אם יש שם חמץ, ואף אם ברור שלא אכלו חמץ מעולם באותו החדר חובה לבדוק בו, והוא הדין לגבי מרפסות, גינות וכל כיוצא בזה.
וזמן הבדיקה הוא כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה, (ואם נאנס ואיחר זמן זה יכול לבדוק בברכה אף אחר זמן זה) ואסור לאכול סעודה של פת (לחם) או עוגה יותר משיעור כביצה (כחמישים וששה גרם) קודם בדיקת חמץ החל מחצי שעה קודם זמן הבדיקה, אבל פחות מכביצה מותר לאכול. ופירות וירקות וכן תבשיל אורז וכיוצא בזה מותר לאכלם אף יותר משיעור כביצה.
ואחר בדיקת חמץ צריך לבטל את החמץ בפיו, שיאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא" (בלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שישנו ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ".) וצריך שיאמר את נוסח הביטול בשפה המובנת לו, שאם לא כן לא יצא ידי חובת הביטול. ונוהגים לומר את נוסח הביטול שלוש פעמים לחיזוק העניין (וטוב להוסיף לפחות באחד מהם "ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא".)
כל המשהה חמץ ברשותו בימי הפסח, ביטל מצות עשה, שנאמר "תשביתו שאור מבתיכם", ועבר על לא תעשה, שנאמר "לא יראה לך חמץ". לפיכך קנסוהו חכמים ואמרו (פסחים כח.) חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. והחמץ הזה נאסר בהנאה בין לו בין לאחרים, ואף אם לא ידעו אותם האחרים שחמץ זה עבר עליו הפסח, היודע חייב להודיעם ולהפרישם להצילם ממכשול שלא יאכלו ממנו. וכל הירא לדבר ה' לא יקנה שום מצרך שיש בו חמץ לאחר הפסח, אלא מבעלי מכולת וצרכניה יראי שמים שמכרו את החמץ שלהם לגוי, על ידי הרבנות המקומית, או על ידי גוף כשרות אחר, כנהוג.
וצריך בפרט בזמן הבדיקה לשים לב על תרופות הנמצאות בבית, וכן משקאות חריפים (כגון ויסקי ובירה) וכדומה, שלעתים לא שמים לב עליהם והם חמץ גמור.
כיצד מצות ביעור חמץ? שורפו או פוררו לפירורים דקים וזורהו ברוח או זורקו לים, והמנהג לשרפו, וחמץ שהושלך לאשפה (לפני זמן איסור אכילת חמץ) אין חובה מן הדין לשרפו.
יש נוהגים להסתיר בבית עשרה פתיתים (חתיכות קטנות של לחם וכדומה) עטופים היטב, כדי שבזמן הבדיקה ימצאם הבודק את החמץ. ומי שנוהג כן יזהר לרשום את מקומן של פתיתי החמץ, כדי שאם לא ימצא אחד מהם, יוכלו אחר כך למוצאו על ידי הרשימה.