בהלכה הקודמת ביארנו, שעל "פת כסנין", כמו: עוגות, עוגיות, בורקס וכיוצא בזה, יש לברך ברכת "בורא מיני מזונות", אבל אם בא לאכול מן המאכלים הללו כמות גדולה, עד שאוכל כמות של כמאתיים וששה עשר גרם, שהוא שיעור "קביעות סעודה", אז יש לברך תחילה ברכת "המוציא לחם מן הארץ", ולאחר האכילה יש לברך "ברכת המזון", משום שמי שאוכל כמות גדולה כזו של עוגות, נחשב הדבר שהוא "קובע סעודתו" על האכילה הזו, ומה שאוכל כעת, נחשב ממש כפת לחם לכל הדינים. ולכן חובה עליו גם ליטול את ידיו לפני שיאכל, ממש כדין מי שבא לאכול פת לחם.
מי שבאמצע שאכל עוגות, החליט לקבוע סעודה
ומעתה נדון, באדם שהחל לאכול פת כסנין, עוגות או עוגיות וכדומה, ובירך בתחילה "בורא מיני מזונות", מכיון שהיה בדעתו לאכול מהעוגות כמות רגילה, ולא היה בדעתו לאכול כמות גדולה של "קביעות סעודה". כיצד עליו לנהוג כעת? האם יטול ידיו ויברך המוציא? או שאינו צריך ליטול ידיים כלל? ואולי אינו מברך המוציא?
ספר יביע אומר חלק אחד עשר
והנה לאחרונה האיר וזרח, ספר שאלות ותשובות "יביע אומר" חלק אחד עשר, שאת רובו חיבר מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בעודו כבן עשרים שבע - שלושים שנה, ותשובותיו בספר זה מפליאות כל רואה, וממש כאילו מרן זצ"ל חי בתוכינו, מאירים חדושיו בבתי כנסיות ובתי מדרשות. והפלא הוא, כי חדושים שכתב מרן זצ"ל לעצמו בגיל עשרים וחמש או שלושים שנה, אין בזמנינו שום תלמיד חכם אפילו זקן בשנים שהיה יכול לעורכם ולסדרם, בבקיאות מבהילה ובסברא ישרה וחשבון נכון. ואף שבאותם הימים שכתב מרן זצ"ל את התשובות הללו, היה שקוע בצרות צרורות, אם בימי רבנותו בקהיר, שם סבל מרורות מראשי ועד הקהלה ומהקצבים הערבים שרדפו אותו עד כדי כך שניסו לרצוח אותו, ופעם אחת ניסו להשחית את פניו, ופעם אחת ניסו להסגירו לשלטונות המצריים בחשד שמטיף לציונות, (כפי שסופר בהרחבה בספר אביר הרועים חלק ראשון), ורק ה' הצילו מידם. וגם לאחר מכן כשחזר לארץ הקודש, וכאן סבל מאד במשך כשש שנים מעניות גדולה, ומרדיפות בלתי פוסקות ממתנגדיו. ועם כל זה, שקד מרן זצ"ל על אהלי התורה, ועל בארם של גדולי חכמי ירושלים ישב וליקט מחכמתם ומאור תורתם כל חמודות שבעולם, ומי האמין באותם ימים, כי אחרי פטירתו של מרן זצ"ל לאחר כשבעים שנה, תהיה לו עדנה, שיצאו חדושיו לאור עולם במהדורא מפוארת, ויעסקו בהם רבים, אשר דבר זה מגלגל זכות גדולה לנשמת מרן זצ"ל, שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, כמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי (ביבמות צז.), כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר, כלומר, הדבר נוסף בו חיות מחודשת, ועל זה נאמר "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם". (כמו שדרשו במדרש תהלים), וממילא יושפע שפע ברכה וטובה בזכות הצדיק לכל תלמידיו ושומעי לקחו, ולומדי ה"הלכה יומית" בכלל הברכה. אמן כן יהי רצון.
דין נטילת ידים וברכת המזון
ובספר זה, (בסימן יג), נשאל מרן זצ"ל ממש בשאלה זו שעומדת לפנינו. והשיב, שלגבי נטילת ידים, אין ספק שאדם כזה, שהתחיל לאכול עוגות, וכעת הוא מתכוין לאכול עוד ועוד עד שיגיע לשיעור "קביעות סעודה", חייב ליטול את ידיו. אולם נחלקו הפוסקים אם יברך על נטילה זו או לא. והרוצה לברך על נטילה זו, או שנהג תמיד לברך על נטילה כזו, רשאי להמשיך במנהגו. (אולם אם לא נהג כן, עדיף שלא יברך. ועיין הלכה ברורה סימן קנח עמוד יט).
גם לענין ברכת המזון, פשוט מאד שלאחר שאדם זה יאכל כמות גדולה של עוגות, יהיה עליו לברך ברכת המזון, כדין מי שאכל פת ממש.
דין ברכת "המוציא"
אבל לגבי ברכת "המוציא", לכאורה יש לדון בזה. משום שאותו אדם שעומד לפנינו, הרי בירך כבר "בורא מיני מזונות" כשהתחיל לאכול. ויש מקום לומר שברכה זו תפטור גם את מה שממשיך לאכול כעת.
אולם מרן רבינו זצ"ל בספרו דחה את הדעה הזו, והסיק למעשה שיש לחזור ולברך ברכת "המוציא לחם מן הארץ" על מה שממשיך לאכול, משום שבשעה שאדם זה בירך "בורא מיני מזונות", חשב בפירוש שלא יאכל מאתיים וששה עשר גרם, אלא פחות משיעור זה. ואם כן, כעת כשהחליט לאכול יותר, האכילה שהוא מוסיף לאכול אינה נפטרת בברכה הראשונה שבירך.
ולכן למסקנה, מי שבירך בורא מיני מזונות ואכל עוגות, ובאמצע האכילה החליט לאכול שיעור גדול של מאתיים וששה עשר גרם, עליו ליטול את ידיו, ולברך "המוציא לחם מן הארץ", ולאחר שיסיים לאכול יברך ברכת המזון.
