נאמר בתורה (שמות כב): "כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים". מבואר בתורה, שמאד הקפיד ה' יתברך על כבודם של האומללים, היתומים והאלמנות, וביארה התורה בפירוש את עונש המצערם, שסופו למיתה, וענשו גדול מנשוא.
והרב רבינו בחיי (בפירושו לבראשית לז) הביא מדרש חז"ל, כי כוונת התורה במה שהזהירה על כבוד האלמנה והיתום, היא אפילו על אלמנתו של מלך, ואפילו על יתומים של מלך. וטעם הדבר, לפי "שנפשם שפלה ודמעתם מצויה". וביאר את הטעם שה' יתברך שומע תפלת היתומים והאלמנות, לפי ששאר בני אדם, כשמצערים אותם, הם פונים לחבריהם ומושיעיהם, ושמים בטחונם בהם, אבל היתום והאלמנה שאין להם מושיעים, אינם בוטחים כי אם בהקדוש ברוך הוא, ועל כן הקדוש ברוך הוא שומע צעקתם ויריב ריבם.
ובמדרש (אוצר המדרשים עמוד 262) אמרו רבותינו, שבשעה שעלה משה רבינו להר סיני, הראוהו מן השמים את כל מה שנעשה שם. וראה את המלאכים שאומרים שירה לפני ה' יתברך, ועוד מראות יקרים. אחר כך הראוהו אנשים רשעים, שהם תלויים כשראשיהם למטה ורגליהם למעלה, ומכף רגליהם ועד קדקודם כולם דבוקים במיני עונשים קשים ומרים, וצועקים הרשעים ואומרים "תנו לנו מוות ונמות"!, שנאמר "המחכים למוות ואיננו". ושאל משה את המלאכים, מה מעשיהם של אותם האנשים שנענשו ככה, אמרו לו, שאלו המענים יתומים ואלמנות.
ומה שנראה לעתים כאילו תפלת היתומים והאלמנות אינה מתקיימת, הוא מפני מה שאמרו בגמרא (שבת דף לג.), שבעוון נבלות פה, צרות רבות, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר "על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתמיו ואת אלמנותיו לא ירחם, כי כלו חנף ומרע, וכל פה דבר נבלה". ובכל זאת נאמן ה' יתברך לשמוע תפלת היתומים והאלמנות, יותר משאר התפלות. וכל המריע להם, הסכנה פרושה כרשת לרגליו.
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הכ"מ), היה זהיר מאד בכבוד יתומים ואלמנות, ודלתו פתוחה בפניהם. וכמה פעמים קיבץ כסף עבור אלמנה (ובספר אביר הרועים עוד נרחיב אי"ה בענין זה). ופעם כששמע על אלמנה בודדה, אשת רב גדול אחד שנפטר, שלח אותנו אליה, לברכה בשמו ולדרוש בשלומה. וכששמע שבעל נכדתו (הרה"ג רבי יעקב סיני שליט"א) נוסע לנתניה, ביקש ממנו מיוזמתו, להעביר לאלמנת רב גדול אחד שנפטר באותה שנה, ספר אחד מספריו, בצירוף הקדשה וברכה אישית. ואחר כך שמח בשומעו על שמחתה בקבלת הספר, וקרא את הפסוק "ולב אלמנה ארנין".
ובהלכה הבאה נביא פרטים בזה.
