שנינו בפרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים, "הוו מתונים בדין", והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה".
ובמה שאמרו הוו מתונים בדין, הנה ענין זה נלמד מסמיכות הפסוקים, כמו שאמרו רבותינו במסכת סנהדרין (ז:) מנין לנו מה ששנה התנא "הוו מתונים בדין"?, שנאמר "ולא תעלו במעלות על מזבחי", (כלומר, במעלות, במרוצה ובחוזקה. רש"י), ואחר כך מיד נאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". מכאן שאין למהר בדין.
ועיקר הכוונה היא, שכאשר בא לפי הדיין איזה מקרה, יזהר שלא יפסוק רק על פי חוקי התורה, אלא חייב גם להתעמק בדבר המשפט, ולמצוא תחבולות להציל עשוק מיד עושקו.
ומעשה נפלא היה לפני כשלשים שנה בבית דינו של הגאון רבי יצחק וייס זצ"ל, גאב"ד העדה החרדית בירושלים, שבאו לפניו שני בעלי דין, האחד טוען שחבירו חייב לו סכום כסף גדול של כמה עשרות אלפי דולרים, וחבירו מכחיש בכל תוקף את כל ענין ההלוואה.
פנה הגאון אל התובע ושאל אותו, האם יש לך איזו ראיה לדבריך שחבירך חייב לך כסף? מיד הוציא התובע מחיקו שטר, שעליו כתוב במפורש כי הנתבע חייב לתובע סכום כזה וכזה, ובסיום הדברים מתנוססת חתימת ידו של הנתבע כמות שהיא. קרא אליו הגאון את הנתבע ושאלו, האם זו חתימת ידך? נענה הנתבע, אכן כן, באמת היא חתימת ידי, אך עדיין אני מכחיש את כל ענין ההלוואה, וגם על השטר איני זוכר שחתמתי מעודי.
והנה על פי הדין הפשוט, היה לו להגאון לחייב את הנתבע מיד בכל סכום ההלוואה, שהרי שטר הוא ביד התובע, ואף הלווה מודה כי היא חתימת ידו. אך הגאון שם לבו מתוכן הדברים, כי התובע נראה כאיש רע מעללים, ואילו הנתבע, דבריו דברי אמת ניכרים. ועל כן קשה היה לו להגאון למצוא פתח לזכות את הנתבע, ומצד שני לא רצה לחייבו. אך אפילו הנתבע עצמו לא ידע להסביר כיצד חתימת ידו המורכבת מופיעה בשטר שביד חבירו. לכן ביקש הגאון אב בית הדין, לדחות את הדיון בשאלה עד למחרת בבוקר. עד אז אמר, מקוה אני שיתן ה' חכמה בלבי לשפוט בצורה נכונה.
למחרת בבוקר, עת המתינו שני בעלי הדין בחדר ההמתנה לבית הדין, הגיע שליח מאת אב בית הדין, הגאון הרב וייס, וביקש מהנתבע שיילך מיידית לביתו, ויביא משם את אחד הספרים אשר לו. שמע הנתבע את הבקשה המוזרה, הלך לביתו, לקח את אחד הספרים מהארון, וחזר לבית הדין.
כשנכנסו בעלי הדין לפני הדיינים, ביקש הגאון הרב ויס מהנתבע לראות את הספר שבידו. הגיש הנתבע את הספר לרב, והנה רואה הרב, כי דרכו של הנתבע לחתום את שמו בעמוד החַלַק הראשון שבספרים שלו, אך לא בראש הדף כדרך שחותמים רוב העולם, כי אם בסופו. שאל הרב את הנתבע, האם השאלת מימיך ספר לתובע?, הרהר הנתבע מעט, ומיד נזכר, כן, לפני כשנה השאלתי לו ספר אחד ועדיין לא קיבלתי אותו בחזרה.
דרש הרב במפגיע משליח בית דינו, שיתלווה לתובע לביתו, ויביא משם את אותו הספר ששאל מחבירו. כאשר הגיעו עם הספר בידם, ראו כולם כי הדף הראשון של הספר גזור, ואילו השטר שהציג התובע בבית הדין אינו אלא אותו הדף, בתוספת תוכן השטר כפי יד דמיונו של התובע רע המעללים.
זו חכמתו של גאון וצדיק, שנזהר שלא למהר בדין, וזכה לפסוק על פי קו האמת והיושר. וממנו יראה כל אדם וכן יעשה, שגם בביתו ובכל ההחלטות החשובות בחיים, לא יהיה זריז נחפז להחליט על מעשיו, אלא יכלכל דבריו במשפט, במתינות ובנחת, שאז יש לקוות, שההחלטה שתתקבל תהיה נכונה יותר.
ואגב, יש להזכיר, כי הגאון הרב וייס זצ"ל, היה אוהב נאמן למרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, וכפי שהיה רגיל לומר, "את כל הספרים שיש לי, אני מוכן להשאיל, אבל את ספר יביע אומר איני מוכן להשאיל, מפני שהוא כולל בתוכו את כל הספרים". (והזכרנו הרבה מן הדברים שעברו בין מרן זצ"ל להגאון הרב וייס, בספר אביר הרועים חלק ראשון).
הלכה יומית: כשחותם אדם את שמו על נייר, עליו להזהר שלא לחתום בסוף העמוד, אלא בראשו, כדי שלא יבוא אדם רע ויוסיף דברים על הנייר, ויכתוב שפלוני חייב לו כסף, ובסיום תהיה חתימת ידו של אותו אדם שחתם עליו לפי תומו. (בבא בתרא דף קסז.).
