כבר ביארנו שהנשים פטורות ממצות תלמוד תורה, (וכמו שדרשו רבותינו על הפסוק "ולמדתם אותם את בניכם" ולא את בנותיכם,) ואף על פי כן חייבות ללמוד הדינים השייכים להן, שאם לא תדענה הלכות נדה וטבילה, והלכות שבת, והלכות ברכות, והלכות בשר בחלב וכיוצא בזה, איך יוכלו לקיימן ולהשמר בהן. (וכן אנו באתר "הלכה יומית" המיועד לנשים כאנשים, משתדלים מאד לפרט בכל עניין את הדין לגבי נשים במקום שיש חילוק בינן לבין האנשים, וכן איננו מאריכים יותר מדי בהלכות שאין להן שייכות לגבי נשים.)
ומטעם זה הנשים מברכות בכל יום ברכות התורה, ואומרות אשר קדשנו במצוותיו "וצוונו" על דברי תורה. וכמו שפסק מרן השולחן ערוך. ומכל מקום אשה שלמדה תורה אפילו בשאר מצוות שאינן שייכות לה, יש לה שכר, אלא שאין שכרה כשכר האיש הלומד, כי גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. אולם כל זאת דווקא כאשר היא לומדת בדרך ישרה ונכונה בהבנת הדברים, אבל אותם הלומדים ומפרשים דברי רבותינו על פי סברתם המועטת, ומסיקים דין שאינו נכון להלכה, בין אנשים בין נשים, הרי הם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה וחטאם גדול מנשוא.
וכבר הזכרנו בדין כיבוד אישה חכמה בתורה, שנמצאו נשים רבות שהיו חכמות גדולות בתורה, כדוגמת הרבנית לאה שהוזכרה בכמה תשובות בספרו של מהר"י מולין, והפליאה להראות חכמתה בתורה, ועוד רבות אחרות. אולם בדרך כלל אף נשים חכמניות וצדקניות לא עסקו בתורה, אלא לצורך ידיעת המצוות המוטלות עליהן, וכן לידיעת ענייני מוסר וכדומה.
אולם אישה שמגדלת בניה לתורה ומחנכת אותם ללמוד תורה, ומעודדת את בעלה ללמוד תורה, שכרה הרבה מאד, שהיא מקבלת שכר כמותם, וכמו שאמרו רבותינו חכמי התלמוד (בסוטה כא.) על נשותיהם "דפלגן בהדייהו" כלומר שמקבלות חלק בחלק כשכרם של בעליהן ובניהן, וכן אמרו רבותינו במסכת ברכות (דף יז.) כך אמר לו רב לרבי חייא, הני נשי במאי זכיין? (כלומר, אלו הנשים במה זוכות לעולם הבא?) באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו ביה רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. (בכך שדואגות לבניהן שילמדו תורה, ודואגות לבעליהן שילמדו תורה בבית המדרש, ובכך שממתינות לבעליהן שישובו מבית המדרש, זוכות לזכות התורה.)
וגדולה הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים. שנאמר (ישעיהו לב.) "נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי" והסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א את העניין, על פי מה שכתב מרן החיד"א במה שנהגו שאם יש שני אנשים שעליהם לעלות עליית מפטיר בגלל שיש להם יום פקודת השנה של אביהם (דהיינו יום האזכרה, שנוהגים לעלות ביום השבת באותו השבוע של האזכרה, לעילוי נשמת ההורים, כמו שהזכרנו בהלכות כבוד אב ואם בעניין אמירת הקדיש), ולאחד מהם הוא יום האזכרה של אביו, ולשני הוא יום האזכרה לאמו, (ורק אחד מהם יכול לעלות לעליית מפטיר), זה שיש לו אזכרה לאביו קודם, והטעם הוא לפי שמידת הדין מתוחה על אביו של זה יותר מאשר על אמו של השני, מפני שלאב יש עוון ביטול תורה, ועל כן יש צורך יותר להגן על נשמתו, ואילו זה שהאזכרה שלו היא על האם, הרי הנשים פטורות מתלמוד תורה, ואדרבא יש בידיהן זכות התורה של בניהן ובעליהן כאמור, לפיכך זכות זו ודאי תעמוד לה ואינה זקוקה כל כך לעילוי הנשמה על ידי בנה. ולכן נאמר בפסוק "בנות בוטחות", שהרי יש להן לבטוח בזכות התורה יותר מן האנשים, וכמו שביארנו.
