נאמר בספר מלאכי (פרק ב) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהם כי מלאך ה' צבאות הוא". ולמדו מכאן רבותינו במסכת חגיגה (טו:) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו, לא יבקשו תורה מפיהו. כלומר, שאם החכם אינו הגון במעשיו, אסור ללמוד תורה מפיו. וכן פסק הרמב"ם: הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו, אין מתלמדים ממנו עד שובו למוטב, וכן פסקו הטור ומרן השולחן ערוך.
והנה בכלל חכם שאינו הגון במעשיו, נמצאים לצערנו רבים בדורנו, ואף שבאמת רוב הרבנים שאין מעשיהם הגונים אינם תלמידי חכמים, מכל מקום המון העם טועים בהם וחושבים אותם לחכמים גדולים. ולכן חובה לכל אדם לדאוג לעצמו שיהיה לו רב תלמיד חכם אמיתי וירא אלוקים מאד, ללמוד תורה מפיו ולשאול ממנו דבר הלכה, ואף אם מסתפק בצדקתו של החכם, כי אינו יודע בבירור שמעשיו אינם הגונים, יתרחק ממנו וידבק בתלמיד חכם אחר שיודע בו שהוא ירא ה', באופן שיזהר מאד לבל יפגע בכבודו של החכם הראשון, כי כל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, וכמו שביארנו בהלכות כבוד רבו שפורסמו במסגרתנו.
ובפרט יש לעורר על תקלה נפוצה בזמנינו כי יש רבים הקוראים את עצמם רבנים ואף מכהנים במשרות רבניות בבתי כנסת וכדומה, אולם דעותיהם רעות בכמה עניינים, או שחולקים על גדולי הדור בגאווה ובוז, ומכל אלה וכיוצא בהם יש להתרחק מהם ומהוראותיהם. ועל כולם יש להיזהר שבעתיים מ"רבנים" המציגים עצמם כעושי נפלאות ופועלי ישועות, ובפרט מאותם שהם או משרתיהם נוטלים תשלום עבור ברכותיהם למלאות את כיסיהם, או מוכרים קמיעות בהון תועפות, ואלו כנודע רובם אינם תלמידי חכמים כלל ולפעמים גם משתמשים בשמות של טומאה, ועוברים על כמה איסורי תורה ומכשילים את הרבים, ורוב הנדבקים בהם בסופם רווים מהם לענה ומרור, כי אותם רבנים ("בבות") אינם דואגים אלא לעצמם ומנצלים את מצוקת זולתם בכדי להרוויח מכך ממון וכבוד (ולפעמים גם גרוע מכך). וגם אין להתפעל בכלל מכך שהמונים צובאים על דלתותיהם, כי כך טבע בני האדם, שנמשכים אחר מיסטיקה ושאר ירקות ונופלים בפח של אותם "פועלי ישועות", ואינם יודעים שאפילו אם נדע בוודאות שאותם אנשים פעלו ישועות או הגידו עתידות, אין מכך כל ראיה לצדקתם ולחכמתם, ואדרבא ידוע שאף אצל רשעים גמורים מאומות העולם נמצאו מגידי עתידות ומחוללי פלאות, ואף אחד לא חושב להכתירם בכתר תורה ולעטרם בעטרת רבנות, וכמו שכתב רבינו הרמב"ם בהלכות יסודי התורה בזו הלשון:
משה רבינו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות (ניסים) שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי (פגם) שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשהם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצרים, קרע את הים והצלילן בתוכו, וכן כל האותות, לפי הצורך עשהם.
ומובן שלא כאן המקום להאריך בעניינים אלו, אולם הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, לדבוק בתלמידי חכמים אמיתיים ולקבל ברכתם שתועלתה מרובה באמת יותר מכל ברכותיהם של אנשים שאי אפשר לעמוד על טיבם ודרכיהם משונות מכל עם, דבר אשר לא שערוהו אבותינו.
ובהלכה הבאה יבואר אם ירצה ה', מי הוא הראוי באמת ללימוד תורת הקבלה.
