הלכה ליום שני ד' טבת תשע"ז 2 בינואר 2017              

שאלה: בהיות שעל פי חוקי התורה אין הבנות יורשות במקום שיש בנים לנפטר, ואילו לפי חוקי רוב המדינות בזמנינו, הבנות יורשות חלק בחלק עם הבנים, וכאשר באים הבנים לגבות את כספי הירושה על פי דיני התורה, הם נאלצים לבקש מאחיותיהם לחתום להם על "ויתור ירושה". האם ניתן על פי ההלכה לחייב את הבנות לחתום על ויתור הירושה, או שרשאיות הבנות לדרוש תשלום כפיצוי בעד חתימתן על הויתור?

תשובה: נידון שאלתינו תלוי ועומד במחלוקת גדולה בין גדולי רבותינו הפוסקים, ויש בו אריכות גדולה בסברות קשות שאי אפשר להאריך בהן כאן, לכן אנו נביא רק את עיקרי הדיון ואת ההלכה למעשה.

כופין על מדת סדום
בגמרא במסכת בבא בתרא (יב:) אמרו רבותינו, "כופין על מדת סדום", כלומר, בכל מקום שאין הפסד לאדם אחד במה שיטיב לחבירו, אנו כופין (מחייבים) את האחד להיטיב לחבירו. ולמשל, שני אחים, ראובן ושמעון, הבאים לחלוק שדה שהיתה משותפת להם, ושני החלקים של השדה שוים לחלוטין מצד איכות הקרקע וכדומה, כך שאין לכל אחד מהם סיבה להעדיף חלק אחד על פני החלק השני, ובגבול צד אחד של השדה נמצאת שדהו של ראובן, ולכן הוא מבקש משמעון, שיתן לו את אותו החלק שגובל בשדה שלו, כדי שאחר כך יהיה לו רצף של שדה אחת גדולה. מבואר בגמרא שאנו כופים ומחייבים את שמעון להסכים לתת לראובן את אותו החלק שהוא מבקש, שהרי לראובן יש הנאה מכך שיהיה לו אותו החלק הגובל בשדהו, ואילו לשמעון אין כל עדיפות בחלק אחד על פני השני. על כן אנו כופין על מדת סדום, שלא יוכל שמעון לעכב על אחיו מלקבל את אותו החלק שהוא רוצה בו.

ומכאן לכאורה יש לדון בנדון שלנו, שמכיון שעל פי דיני התורה אין הבנות יורשות, אם כן, יש לנו לכוף את הבת שלא לנהוג במדת סדום, ולחתום לאחיה על ויתור הירושה כדי שיוכלו לממש את נכסי ההורים המורישים. וכן היא דעת רבים מאד מגדולי הפוסקים. וכן דעת הגאון מהרימ"ט (רבי יוסף די טראני, בנו של הרב המבי"ט, שהיה בן דורו של מרן השלחן ערוך), שהבת מחוייבת לחתום על ויתור ירושה לאחיה, מדין "השבת אבידה", שהרי הירושה היא כאבידה לבן, שאינו יכול לממשה לולי חתימת אחותו, ועל כן היא מחויבת לחתום לו.

דעת מהר"י באסן
אלא שלעומת זאת, הגאון מהר"י באסן (מגדולי הפוסקים בטורקיה לפני כארבע מאות שנה) נחלק על המהרימ"ט בזה, וכתב שמכיון שעל הבת לבוא ולחתום על ויתור הירושה, הרי היא רשאית לדרוש על כך שכר מאחיה. והגאון מהר"א אלפאנדרי כתב, שכוונת הדברים שתוכל הבת לדרוש כעשרה אחוז מן הסכום שהיה מגיע לה מן הירושה כתשלום עבור חתימתה. (נמצא אם כן, שאם הם חמשה אחים, בנים ובנות, הבנות מקבלות שני אחוזים מן הירושה. (אם אין שם בכור הנוטל פי שניים).

וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י (מרבני טורקיה לפני כמאתים שנה), שמנהג עירם קושטא, לחייב את האחים לשלם עשירית מהנכסים המגיעים לאחותם, כדי שתואיל לחתום על ויתור הירושה, וכל זה לפי הסכמת קהילתם, על פי פסק רבני קושטא, המהר"י באסן ומהר"א אלפנדרי.

ולהלכה, אף על פי שדעת רבים מאד מן הפוסקים לפסוק כסברת המהרימ"ט, שאין הבת יכולה לדרוש תשלום על חתימתה, ולכן היה מן הראוי לפסוק כדבריהם שהם הרבים, מכל מקום, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שמכיון שהבת היא המוחזקת בממון הירושה (שהרי היא המעכבת את מימוש הנכסים) הרי ידה על העליונה, שתוכל לדרוש שיפסקו לה כשיטת המהר"י באסן הסובר שהיא יכולה לדרוש תשלום על חתימתה.

חכם עיניו בראשו
אך יש להעיר, כי החכם עיניו בראשו, ולפיכך יש נוהגים משנים קדמוניות, שבעוד האב נמצא בחיים, הוא כותב שטר "חצי זכר", (שלא נאריך בהסבר הדברים במסגרתינו), שעל פיו אף הבנות מקבלות חלק בירושתו. והרוצה לעשות כן, יפנה לתלמיד חכם מומחה שידריך אותו כיצד לערוך שטר ולהקנות אף לבנותיו חלק בירושתו. ובפרט יש לנהוג כן, אם רואה האדם שבתו הקימה בית על אדני התורה, והיא זקוקה לעזרה כלכלית, כי אז מצוה לסייע לה ולבעלה להמשיך בעבודת הקודש.

ולאחר שנפטר מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל לחיי העולם הבא, וצוואתו אבדה, עמדו בניו הרבנים, ועשו "קנין" המועיל על פי ההלכה, להקנות לאחיותיהם חלק נכבד בירושה שהוריש להם אביהם, ועשו כן בפני עדים נאמנים ובכללם דיין בבית הדין הרבני, וחתמו כל בני מרן זצ"ל לאשר את הדברים, ובראשם מורינו ורבינו הגאון הראש"ל שליט"א, והגאון רבי דוד יוסף שליט"א, ושאר האחים, והאמת והשלום אהבו.

ולסיכום: לאור האמור, אם תרצה הבת, הרי היא רשאית לדרוש מאחיה תשלום של עד עשירית מהנכסים שהיו מגיעים לה לפי החוק, בתמורה לחתימתה על ויתור הירושה, ואם תעשה כן ללא בקשת תשלום, תבא עליה הברכה. ואם ירצו האחים, יוכלו להקנות לאחיותיהם חלק בירושה. ישמע חכם ויוסף לקח.