הגאון רבי שלום כהן
עם כל בית ישראל אנו אבלים על פטירתו של גדול דורינו, הגאון חכם שלום כהן זצוק"ל.
רבינו נולד בשנת התרצ"א, עשר שנים לאחר לידת מרן זצ"ל, לאביו הגאון הקדוש רבי אפרים כהן זצ"ל.
רבי אפרים, היה גאון וקדוש, מרן זצ"ל היה אומר, שהגאון רבי אפרים כהן הוא גדול המקובלים הספרדים. וידוע שעוד בהיותו של רבי אפרים בחור צעיר לימים, היה רבינו יוסף חיים, בעל בן איש חי, קם לפניו כדי לכבדו. לאב גאון וקדוש זה, נולד רבי שלום, אשר מנעוריו גדל בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, ובין חכמיה חסידי עליון הסתופף.
בצעירותו, לפני למעלה משבעים שנה, היה רבי שלום לומד עם ידידו הגאון רבי אליהו שרס זצ"ל. וכך סיפר רבי שלום:
באותה שעה, היה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל לומד אף הוא בישיבה, ומאחר והיה עליו לאכול את ארוחת הצהרים, ביקש מרן מרבי שלום, שהוא ישב לצידם, ויאזין ללימודם. וכך היה מרן זצ"ל יושב, ורבי שלום וחבירו לומדים, ומידי פעם היה מרן מעיר להם תוך כדי לימודם.
רבי שלום, התייגע כל ימיו בתורה הקדושה, ועליו אמר מרן זצ"ל שפיו פה קדוש, ואמר שרבי שלום מקיים את העולם בתורתו. ואמר לי מרן זצ"ל בזו הלשון: "חכם שלום, ידיד אמת שלנו", כי במשך שנים, כאשר התגלעו מחלוקות נגד מרן זצ"ל, תמיד היה זה רבי שלום שעמד לימין צדקו של מרן זצ"ל, וממש מסר נפשו להצילו מרודפיו.
ואף מרן זצ"ל השיב לרבי שלום, והיה מכבדו מאד מאד, והוא היה הדמות המשמעותית ביותר בין חברי מועצת חכמי התורה בימי מרן, שתמיד היה מטה אוזן לשמוע את דבריו ואת דעתו, והחלטות רבות שהתקבלו על ידי מועצת חכמי התורה, היו מכח דעתו של רבי שלום, דעת עליון, ולפעמים ביטל מרן את דעתו בפני דעתו של רבי שלום.
רבי שלום היה תקיף שבתקיפים, המשיך את דרכם של גאוני בבל, שלא חתו מפני איש, ולא נרתע לבטא את דבר ה' כמו שהוא, בטהרה ובשלימות. הוא היה נטוע על פלגי מי תורתינו הקדושה מילדותו, כל ימיו היה שקוע בתורה ובעבודת ה', ולכן רבים לא הכירוהו כל כך. עם כל תקיפותו, היה לבו רחמן ואוהב לכל אחד מישראל, ומשעה שהוטלה עליו הנהגת העם לאחר פטירת מרן זצ"ל, היה מקבל קהל מידי יום, באהבה ובחיבה, ומורה לעם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.
עבודתו בקודש של רבי שלום, היתה למעלה מהשגתינו, התמדה נוראה בתורה, בעמל עצום ויגיעה גדולה, דביקות בדרכי חכמי פורת יוסף הקדמונים, שהיו מעניקים חמה בקומתם, יראת ה' טהורה, חרדה של ממש מכל נדנוד איסור, וגדלות עצומה בכל מכמני התורה.
כל ימיו, עד ימי זקנותו, לא ביטל טבילה במקוה טהרה בכל יום. גם לאחר מלחמת המפרץ, השתבח בכך שזכה שלא להפסיד טבילה אפילו יום אחד. כל חייו, בכל בוקר, היה עוסק בתורה לפני תפילת שחרית, והיה הוגה בספר חובות הלבבות שהיה שגור על לשונו. אלו מושגים של עבודת ה', שאינם בנמצא כמעט בדורותינו.
חסרנו מאד. רבי שלום היה המעורר הגדול, עוד בימי מרן זצ"ל, ומכוחו וכח כוחו, הושתתה היהדות הספרדית החרדית בארץ ישראל, הוא אשר יסד את תנועת ש"ס, להחזיר עטרה ליושנה, ומעתה שנפטר רבי שלום, נוכל לומר, "ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד", כי משעה שנטמן רבי שלום בארץ, אין לנו עוד איש מורם מעם כמותו, שיחריד את העם להוליכם בדרך ישרה.
עלתה נשמתו של רבי שלום למרום, ולעומתה יצאו מלאכי מרום, וגם נשמות הצדיקים, מר אביו הגאון רבי אפרים, הגאון רבי עזרא עטיה, הגאונים רבי יהודה צדקה, מרן זצ"ל ורבי בן ציון אבא שאול, כל אלה יעמדו עלינו בתפילה, והיה המחנה הנשאר לפלטה גדולה, יראה ה' בעוניינו כי דלונו מאד, ונזכה לראות בתחיית המתים, בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.
- - - - - - - - - - - - - - - - -
תפלת שוא
במשנה במסכת ברכות (נד.) שנינו: "הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא". כלומר, מי שמתפלל על דבר שכבר קרה, תפלתו נקראת "תפלת שוא", מאחר והשם יתברך לא ישנה דבר שכבר קרה בעבר.
ודוגמא לכך הובאה שם: מִי שהָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת (בהריון), וְאָמַר: יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. אלא יתפלל על העתיד לבא, ויתן הודאה על העבר. משום שאין להתפלל על מה שעבר כבר, והולד במעי אמו כבר נעשה זכר או נקבה, ואין להתפלל שיעשה נס ותשתנה מציאותו. וכן שנינו שם, הָיָה בָּא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר (כלומר כשהגיע לקראת ביתו, שמע אנשים צועקים) ואמר: יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא.
ובגמרא, הקשה על כך רב יוסף, ממה שנאמר בתורה על לאה אמנו ע"ה "וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה". ושאלו בגמרא: מאי ואחר? (כלומר אחרי איזה מאורע ילדה בת?), אמר רב, לאחר שעשתה לאה חשבון עם עצמה ואמרה, שנים עשר שבטים עתידים לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני (שכבר ילדה את ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון), וארבעה מן השפחות (בלהה ילדה את דן ונפתלי וזלפה את גד ואשר), הרי עשרה. ואם כן, אם אני אלד עכשיו עוד בן, נמצא שלא ישאר לרחל ללדת אלא עוד בן אחד, כלומר, רחל תלד פחות ממה שילדו השפחות. ודבר זה הוא פגיעה קשה ברחל, שהיא תלד פחות מהשפחות. לכן ביקשה לאה מה' יתברך שהעובר בבטנה יהיה בת ולא בן. ואז ישארו לרחל עוד שני שבטים להוליד.
מיד נהפכה (העובר שבמעי לאה) לבת, שנאמר "ותקרא את שמה דינה". ומכאן אנו רואים ששייך במציאות שהעובר ישתנה מבן לבת או להיפך, וזה להיפך ממה שראינו במשנה שהמתפלל שתלד אשתו המעוברת בן הרי זו תפלת שוא.
ובגמרא הסבירו את הדברים: "אין מכריזין מעשה ניסים", כלומר, אי אפשר ללמוד מנס שנעשה לבני אדם אחרים. ולכן אין ללמוד ממעשה לאה לכל אדם. ועוד השיבו בגמרא, שהמעשה של לאה היה בתוך ארבעים יום הראשונים של ההריון, ומאחר ורק לאחר ארבעים יום מתחילת ההריון נקבע אם הולד זכר או נקבה, שאז נגמרת יצירתו, לכן בימים הללו עדיין מותר להתפלל לה' שיהיה הולד כפי שירצו.
וכן פסקו הפוסקים ומרן בשלחן ערוך (סימן רל), שמותר להתפלל על הולד שיהיה זכר או נקבה בתוך הארבעים ימים הראשונים של ההריון, אבל לאחר ארבעים יום אין להתפלל על כך, אלא שיהיה הולד מבורך ומוצלח.
וכבר נודע מה שכתבו כמה מרבותינו אודות מעלתה המיוחדת של תפלת האשה בימי הריונה על הולד שיהיו בנינו עוסקים בתורה ויראת ה' ובנותינו כאמותינו הצדקניות, טובים בכל מעשיהם וכל רואיהם יכירון כי הם זרע ברך ה'.
בהלכה הבאה נבאר עוד מענינים אלו.