בהלכה הקודמת הזכרנו את נוסח "הרחמן" שאחר ברכת המזון, שנוהגים לומר בו "הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד ולא בביזוי בהיתר ולא באיסור", והסברנו שהכוונה היא שאדם מתפלל לה' יתברך שיצילהו מהיצר הרע שלא נכשל בעוון גזל וכדומה, שרבים נכשלים בעוונות אלו מבלי משים, בעניני משא ומתן ועוד, וימי אלול הם הראויים ביותר לתשובה מעוונות אלו.
ובגמרא במסכת תענית (ז:) אמר רבי אמי, אין הגשמים נעצרים אלא בעוון גזל, ושואלת הגמרא מאי תקנתיה? דהיינו מה התקנה לענין זה, ומשיבה הגמרא, ירבה בתפילה, ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א הביא, שבספר גבורות ארי (להגאון רבי אריה לייב ז"ל אב בית הדין במיץ לפני כמאתיים שנה) כתב, שכוונת הגמרא "ירבה בתפילה" פירוש, לאחר שהשיב את הגזילה אשר גזל, שאם לא כן, אין תשובה ותפילה מועילה כלל, שכתוב בגמרא (דף טז.) שאדם שיש בו עוון גזל, ומתודה ואינו חוזר בו, למה הוא דומה? לאדם שטובל ושרץ בידו.
ובתלמוד ירושלמי (ריש פרק ב' דתענית) דרש ר' אבא, כתוב "נשא לבבינו אל כפים", נשים לבבינו לעיין בכף ידינו אם יש בידינו גזל וחמס, "אל אל בשמיים" שאחר כך נתפלל אל אלוהינו שבשמים, שאם יהיה שרץ בידו של אדם, אפילו יטבול במי שילוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית.
ובגמרא במסכת קידושין אמרו, שהמקדש אשה על מנת שהוא צדיק, חוששין לקידושיו, שמא הרהר תשובה בלבו, וכתב רבינו ירוחם, שיש מפרשים שאם הוא רשע לבריות כגון גזלן, אין יכול להיות צדיק עד שישיב את הגזילה, וממילא אין לחשוש לקדושיו, אבל רבינו תם מפרש, שכיון שהרהר להשיב את הגזילה הרי הוא צדיק. ומן האמור יתעורר כל אדם לשוב בתשובה על עוונותיו בכלל, ועוון גזל בפרט, וידועים דברי רבותינו שגזל מקטרג בראש, וה' יתברך יקבל תשובתינו ותפילותינו ברצון.
