שיעור (כמות) שחייבים לתת לצדקה, כתבו רבותינו, הרמב"ם, הטור ומרן השלחן ערוך, שאם ידו של האדם משגת, יתן כפי צורך העניים. כלומר אם הוא עשיר גדול שיכול לספק את כל צרכי העניים בעירו וכיוצא בזה, עליו לתת להם כל מחסורם, ואם אין ידו משגת, יתן עד חומש מנכסיו "מצוה מן המובחר". כלומר, יתן עד חמישית מממונו לצדקה, וזו היא מצוה מן המובחר. ואם נותן אדם אחד מעשרה ממה שיש לו, כלומר עשירית, הרי זו מדה בינונית, כלומר, אף שאינה מדה טובה כמי שנותן חומש מנכסיו, מכל מקום היא מדה בינונית לתת מעשר מנכסיו, וכמו שנוהגים רבים וכן שלמים, לתת "מעשר כספים", שמכל הרווחים שלהם שהם נותנים מעשר לצדקה. פחות מכאן, כלומר, מי שאינו נותן אפילו מעשר מכספו, הרי זו עין רעה, שצרה עינו באחרים שנותן להם רק מעט מממונו.
ומדה זו לתת חומש, שהיא הטובה מכולם, נלמדת מן הפסוקים, שנאמר "וכל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך", משמע פעמיים נתינת מעשר, "עשר אעשרנו", ושני מעשרות הם חומש. וכתב רבינו הטור, הדבר בדוק ומנוסה, כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו, אלא אדרבא, תוסיף לו עושר וכבוד, כמו שנאמר "מהחל התרומה לביא בית ה', אכול ושבוע והותר עד לרוב, כי ה' בירך את עמו". וכדרך מה שאמרו רבותינו בגמרא מסכת שבת (קיט.), עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר.
ואמרו רבותינו בגמרא במסכת כתובות (נ.), אמר רבי אילעא, באושה (שם מקום) תיקנו, המבזבז, (כלומר, מי שהוא מבזבז מנכסיו לצדקה), אל יבזבז יותר מחומש, כלומר, לא יתן לצדקה יותר מחומש מנכסיו, שמא גם הוא יזדקק בסוף לצדקה. ואמנם יש מהפוסקים שכתבו שכל זה הוא דוקא באדם רגיל, אבל עשיר מופלג שנדבתו רוחו לתת יותר מחומש מנכסיו, רשאי לעשות כן, ותבא עליו הברכה. וכן משמע מדברי הפוסקים שהזכרנו בתחילה, שכתבו שאם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואחר כך כתבו שיעור נתינת חומש מנכסיו שהיא המדה המרובה ביותר, משמע שבאו להורות בתחילה על נתינה שהיא יותר מחומש, והיא בעשיר גדול שיכול לספק צרכי עניים רבים.
לעולם אל ימנע אדם את עצמו לתת פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה, לא קיים מצוות צדקה. כלומר, שיעור הסך הנמוך ביותר לקיום מצוות צדקה מן התורה, הוא סכום של שלישית השקל לשנה, שהוא מחיר של קרוב לשבעה גרמים כסף טהור. אך מובן שהיא מדה רעה לאין ערוך, מי שאינו נותן אלא סך פעוט זה, וכמו שהזכרנו , כי במקום שיד חכמי ישראל תקיפה, עליהם לכפותו לתת כפי יכלתו, ובלי ספק עתיד הקדוש ברוך הוא להפרע ממנו, כי ה' חונן דלים ושומע צעקתם כמו שהזכרנו, ובכל יום בת קול יוצאת מחורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שישנם תלמידי חכמים שאין להם כדי קיומם, אבל מי שנותן צדקה לעניים ובפרט מי שהוא מחזק ידי לומדי התורה, שכרו רב מאד, ובכח הצדקה יסורו ממנו כל מיני גזירות קשות ורעות, כי צדקה תציל ממות, וכמו שאירע לצפתית בזמן אליהו הנביא, שבשביל עוגה קטנה שנתנה לאליהו הנביא, זכתה שיחיה בנה אשר שכב כבר כמת, וראתה ממנו נחת לאורך ימים ושנים.
ויש עוד פרטי דינים רבים בעניני צדקה, ונדבר עליהם בעזרת ה' בהמשך הדברים.
