כל אדם מישראל חייב לתת צדקה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, שאין לו כל אפשרות להתפרנס, וכל מחייתו היא ממה שנותנים לו אחרים, גם הוא חייב לתת צדקה ממה שנותנים לו אחרים. ובזמן שהיתה יד חכמי ישראל תקיפה, היו בתי הדין שבכל עיר ועיר, כופין את מי שאינו רוצה לתת צדקה שיתן. ואם היה מסרב, היו רשאים להענישו עד שיתן כמה שהם משערים שהוא יכול וראוי לתת. ואף על פי שכלל גדול בידינו שאין כופין על מצוה שמתן שכרה בצדה, וכגון מצוות שילוח הקן, שנאמר בה "למען יטב לך והארכת ימים", ואם כן היה מן הראוי שלא יכפו על מצוות הצדקה, מכל מקום הואיל ויש עם מצוה זו גם לאוין, שהרי מי שאינו נותן צדקה, מלבד מה שהוא עובר על מצוות עשה לתת צדקה, גם הוא עובר על איסורי לא תעשה, וכמו שביארנו בהלכה הקודמת, לכן היו רשאים בתי דינים לכפות על מצוה זו.
ואסור לגבאי צדקה, שהם הממונים בכל מקום על עניני הצדקה, או לשאר אנשים שהם אחראים על עניני צדקה, להפציר יותר מדאי באדם שיתן צדקה, כל שידוע שאינו יכול לתת, ורק מחמת בושה הוא נותן, וכגון בבתי כנסת שעורכים בהם מגבית, ויודעים על אדם מסויים שאינו יכול לתת צדקה, ובכל זאת פונים אליו בקול רם כדי שיתביש ויתן, הרי זה גזל ביד הגבאים, שהם מכריחים אדם לתת יותר מן הראוי לו. ועליהם נאמר "ופקדתי על כל לוחציו", ופירשו בגמרא במסכת בבא בתרא (ח:), אפילו גבאי צדקה. וכן הדין באדם שהוא עשיר, אלא שעל פי דין כבר נפטר מחובת הצדקה, וכגון שהוא תורם ידוע ותורם יותר מכפי מדתו לצרכי צדקה, גם כן אסור ללחוץ עליו לתת עוד צדקה, שהרי מן הדין הוא פטור כבר, ורק מחמת הבושה הוא נותן. אבל מי שהוא ראוי לתת עוד צדקה, ומחמת קמצנות אינו נותן, ראוי להפציר בו בדברים עד שיתן צדקה.
ומעשה שהיה בארצות הברית, לפני כארבעים שנה, שהגאון רבי משה פיינשטיין, גדול הדור, נאלץ לכתת את רגליו לגיוס כספים עבור הישיבה שלו שבארצות הברית, שנקלעה לקשיים כלכליים חמורים. ועסקן יהודי יקר מאחת הקהילות הספרדיות שם, אירגן להגאון כנס "דינר" בביתו, בהשתתפות נדיבי עם מבני אחת הקהלות שם, למען יוזילו מכיסיהם זהב למען מטרה קדושה זו שאין למעלה ממנה. והגאון דיבר בדברי תורה בפני המשתתפים, והסביר להם את מצב הישיבה בתקווה שיעתרו לו לבא לעזרת ה' בגבורים לחזק את ישיבתו. לאחר שסיים הרב את דבריו, חילקו בין המשתתפים מעטפות סגורות, שכל אחד ואחד יניח במעטפה סך כפי מתת ידו, הקדש לישיבה של הרב. אותו עסקן שבביתו נערכה המגבית, ראה לנכון כי המשתתפים אינם נוהגים בנדיבות לב בלשון המעטה, וכל אחד הניח במעטפה סך נמוך, מאה או מאתיים דולר בלבד לטובת הישיבה, וזאת משום שידעו הכל, כי המעטפות סגורות, ואין איש שם על לב כמה כל אחד מכניס למעטפה שבידו. מה עשה בעל הבית, מיד קם והודיע בגבורה, כי הוא מבקש לאסוף באופן מיידי את כל המעטפות, ומעתה, הודיע למשתתפים, כי הוא ידבר בשפה הערבית המובנת לבני הקהילה, בכדי שהרב לא יבין את מה שהוא מדבר. הרב ישב משתאה לנוכח הדיבורים בשפה שאינה מוכרת לו, ובעל הבית פתח את דבריו והחל בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת, ואמר לחבריו בני הקהלה, הלא תתביישו, אחי ורעי, שגאון ישראל מופת הדור, אשר הקדיש את כל ימיו למען התורה, הוא בעצמו טורח ובא לפניכם, ונאלץ להתבזות לבקש מכם מתת למען ישיבתו, ועוד אתם נוהגים אתו בחוצפה שלא תאמן, שאתם שמים בכל מעטפה סכום שיבלע בים חובות הישיבה, וסכום זה הוא טיפה מן הים ממה שאני יודע שאתם יכולים לתת. על כן, סיים, כעת נעשה מגבית בקול רם, וכל אחד יודיע לעיני כולם כמה הוא תורם למטרה נעלית זו. ומובן שהתוצאה היתה שנאסף באותו ערב סכום נכבד, שכיסה את חובות הישיבה, ונגרמה להגאון נחת רוח, להמשיך בעסקיו הרוחניים בישיבה.
מי שאינו יכול לתת צדקה מרובה, אבל הוא משכנע את קרוביו וידידיו שיש להם ממון לתת לצדקה, ובזכותו הם נותנים צדקה, מלבד מה שמעלתו גדולה שהוא בכלל מזכי הרבים, עוד גם זאת, שאמרו רבותינו שמעלתו גדולה כאילו נתן צדקה בעצמו, שכן גדול המעשה (הגורם לאחרים לעשות), יותר מן העושה (יותר מזה שעושה מצוה בעצמו), שנאמר, והיה "מעשה" הצדקה שלום, ולא נאמר "והיתה הצדקה שלום", ללמדינו, כי גדול מי שמעשה אחרים לתת צדקה, יותר ממי שנותן בעצמו.
ובהלכות הבאות נבאר עוד פרטים בזה.
