קטנים, דהיינו בן שלא מלאו לו שלוש עשרה שנים יום אחד, ובת שלא מלאו לה שתים עשרה שנים יום אחד, פטורים לגמרי מתענית תשעה באב. וטעם הדבר שהקטנים אינם משתתפים בתענית זו, לפי שהקטנים בלאו הכי פטורים בכל דיני האבלות, וגם קטן שמתו אביו או אמו אינו מתאבל כלל, שלא שייך בזה דין חינוך כלל (מלבד דין הקריעה על המת ששייך גם בקטנים) ולכן קטנים פטורים מתענית זו. וכל נער שלא מלאו לו שלוש עשרה שנים ויום אחד, ונערה שלא מלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, פטורים מתענית תשעה באב, ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות.
חולה (ממש, שנפל למשכב וכיוצא בזה, אף על פי שאין בו סכנת חיים), פטור מלהתענות בתשעה באב. ובמקום ספק יש לעשות שאלת חכם. (ומפני מיחושים כגון כאבי ראש רגילים וכדומה, בודאי שאין להתיר אכילה בתשעה באב .(ונחלקו הפוסקים אודות היולדת, שבתוך שבעה ימים ללידתה, לכל הדעות הרי היא פטורה מלהתענות, אבל תוך שלושים יום מלידתה, דעת כמה פוסקים להחמיר בזה להצריכה להתענות, ואולם דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שכל שלושים יום ללידתה הרי היא פטורה מלהתענות.
וכן דין המפלת (אשה שהפילה עוברה) אחר ארבעים יום להריונה, (כלומר שהפילה עובר שכבר מלאו לו ארבעים יום ברחם אמו, וארבעים יום אלו נמנים מתחילת ההריון ממש, ולא כפי שנוהגים הרופאים למנות שבועיים נוספים), שאינה צריכה להתענות ביום תשעה באב, כל שלשים יום מיום ההפלה.
מעוברות (נשים בהריון) ומניקות, חייבות להתענות בתשעה באב. ואם המעוברת או המניקה חולה, ממילא דינה כדין כל אדם חולה, שפטור מלהתענות בתשעה באב.
זקן שתש כוחו מחמת התענית, דינו כחולה לכל דבר, ואינו מתענה בתשעה באב, ואפילו אם אין לו חולי פנימי, צריך לאכול בתשעה באב.
