בעבר ביארנו ביארנו את עיקר הדין של מצות התוכחה, כפי שנאמר בתורה, "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". מכאן שחייב אדם להעיר לחבירו כאשר הוא רואה שחבירו אינו נוהג כהוגן באיזה דבר.
ולא רק כאשר רואה אדם את חבירו חוטא כלפי ה' צריך להוכיחו, אלא הוא הדין אם רואה אדם את חבירו נוהג כלפי אדם אחר שלא כדין, שבודאי עליו להוכיחו על פניו, שלא ימשיך במעשיו הרעים. (וכפי שהסברנו בהלכה בעבר, זהו דוקא כאשר מחמת התוכחה תצא תועלת, ולא כאשר על ידי התוכחה תגדל המחלוקת יותר). ולא זו בלבד, אלא אפילו אם רואה אדם את חבירו שמתנהג כלפיו עצמו בצורה לא הוגנת, לא ישמור את הדברים בלבו וישנא את חבירו, אלא יגש לחבירו וידבר על לבו, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות, וזו לשונו: כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק, (כלומר, לא ישנא מחמת כן את חבירו וישתוק), כמו שנאמר ברשעים "ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון", אלא מצוה עליו להודיעו, ולומר לו, למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני?, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך", ואם חזר ובקש ממנו למחול לו, צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים.
והנה במה שאמרנו שאסור לשנוא את חבירו בלבו, אלא צריך אדם להודיעו ולומר לו "מדוע עשית לי כך וכך?", ברור הדבר שזהו דוקא כאשר יודע שיש תקוה שחבירו יתחרט על מעשיו, ועל ידי התוכחה ירבה השלום בינהם. אבל אם חבירו אינו אדם בר דעת כל כך, ולכן הוא אינו רוצה להתחיל להכנס עמו בדברים, אין הוא חייב לבא עמו בדברי תוכחה, וממדת חסידות ימחול לו בלבו, בכדי שלא תהיה שנאה ביניהם.
ובמה שכתבנו שאין חילוק, אם העון של חבירו היה בין אדם לחבירו או בין אדם למקום (להשם יתברך), שבכל מקרה חייב אדם להעיר לחבירו ולהוכיחו. הנה יש חילוק אחד בינהם, והוא שאם רואה אדם שחבירו התנהג כלפיו בצורה לא ראויה, והוכיחו כבר על מעשיו פעמיים ושלוש, ודיבר עמו בדרכי נועם בדרך ארץ, אבל חבירו אינו מקבל את דבריו, וממשיך במעשיו הנלוזים, הרי שאין לו יותר חיוב להוכיחו על מעשיו, שאם אינו רוצה לשמוע לקול מורים, הרי שבטלה ממנו כבר מצות התוכחה. מה שאין כן אם אדם עובר על דבר שהוא בין אדם למקום, שאז חובה להוכיחו אפילו כמה פעמים, ואם רואים שהוא עומד במרדו, מכלימים אותו ברבים, ומפרסמים את מעשיו, כדי שיחדול מהם לעולם.
אולם מובן שלא תמיד מסור הדבר ביד כל אדם, כי יש מקרים שאף אם יפרסם על חבירו את מעשיו הרעים לא תצמח מכך שום תועלת, וגם ישנם פרטים רבים בהיתר פרסום דברים רעים על אדם. לכן בכל מקרה יש להתייעץ עם תלמיד חכם, שיחליט אם הגון וכדאי הדבר לפרסם את מעשיו הרעים של מאן דהוא או לא.
ואם יש אדם שהוא מדבר כל העת דברים בטלים בבית הכנסת, בשעת התפילה ובקריאת התורה, והוא מפריע בכך לשאר המתפללים, וגורם לחילול כבוד בית הכנסת, יש להעיר לו תחילה בנחת, בינו לבינו, שיפסיק לדבר בשעת התפילה, ואם בצורה כזו אין הדברים מועילים, הרי שמותר להעיר לו על מעשיו בפני הציבור (שיאמר לו: נו!, וכיוצא בזה), שוב ושוב, עד שיחדול ממעשיו הרעים.
ואם רואים הציבור שאדם אחד מעיר לחבירו פעם ופעמיים על כך שמדבר בשעת התפילה, עליהם לסייע ביד המוכיח, וגם הם יצטרפו להעיר לאותו אדם על דבריו, בכדי שלא יהיה המוכיח יחידי ויבא חבירו לשנוא אותו שמעיר לו כל הזמן, אלא פעם יעיר לו אחד המתפללים, ופעם אחרת יעיר לו מתפלל אחר, וכן על זה הדרך, עד שיחזירו את כבוד בית הכנסת לתפארתו. וכמו שכתב מרן השלחן ערוך, (אורח חיים סימן קכד) "לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח צבור חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו". עד כאן. וכתב האליה רבה בשם ספר כל בו, "אוי להם לאנשים שמדברים שיחה בטילה בשעת התפילה, כי ראינו כמה בתי כנסיות נחרבו בעוון זה". והחסיד רבי ישראל אביחצירא (בבא סאלי) היה אומר, שכמה קהילות בארצות המזרח ניצלו מצפרני הנאצים, בזכות מה שהיו נשמרים מאד מאד בכבוד בית הכנסת. והמזהיר והנזהר, ירבה שלומם כמי נהר.
