בהלכות הקודמות ביארנו את עיקר מצות הקידוש ביום השבת. וכעת נבוא לבאר תנאי מיוחד שקיים במצות הקידוש, והוא: "אין קידוש אלא במקום סעודה". כלומר, מי ששמע קידוש בשבת, ולא טעם שום דבר במקום שבו שמע את הקידוש, לא יצא ידי חובת קידוש, משום שאין מצות קידוש, אלא במקום הסעודה. כמו שדרשו רבותינו, ממה שנאמר "וקראת לשבת עונג", שקריאת השבת (שהיא הקידוש) תהיה במקום עונג (הסעודה), לפיכך אם קידש על היין ולא סעד, לא יצא גם ידי חובת קידוש. ואם ירצה אחר כך לאכול, צריך לקדש שוב על היין. ולכן מי ששמע קידוש בבית הכנסת או בבית חבירו, ולא אכל שם, ואחר כך הולך לביתו, חייב לקדש שוב על היין ואחר כך יאכל מה שירצה.
והנה מה שאמרו שחייב לסעוד במקום שעושה שם קידוש, אין הכוונה בזה שיעשה סעודה ממש עם פת לחם, אלא די במה שיאכל "פת כסנין", כלומר עוגות או עוגיות כשיעור כזית, שיוכל לברך עליהם אחר כך ברכה אחרונה, שגם זה נחשב לסעודה לענין זה. וכן אם שותה רביעית יין, שיוכל אחר כך לברך ברכת מעין שלוש על היין או על מיץ הענבים, גם כן נחשב לו לסעודה, ויוצא ידי חובת קידוש בזה. (שיעור כזית הוא עד כשלשים גרם, ורביעית יין עד כתשעים מ"ל לכל היותר).
ויש מקומות שנוהגים בבתי הכנסת לערוך "קידוש" בבוקר יום השבת, וישנם אנשים שאוכלים שם מיני מתיקה וכדומה, אף על פי שאינם אוכלים "כזית" עוגות ועוגיות וכיוצא בזה. ולכאורה מנהגם אינו נכון, שהרי למדנו ש"אין קידוש אלא במקום סעודה.
אולם בספרו של מרן רבינו זצ"ל שיצא לאור בערב ימיו (חזון עובדיה שבת חלק שני), האריך בענין זה מרן זצ"ל, וכתב שהמיקלים לאכול ממיני המתיקה המוגשים לפניהם בקידוש שעושים אחר התפילה, יש להם על מה שיסמוכו. משום שלדעת כמה מרבותינו הראשונים, אין איסור באכילה קודם שמיעת קידוש, אלא בקידוש שבליל שבת, אבל בקידוש של יום השבת בבוקר, אין איסור בדבר. ואף על פי שלהלכה אנו פוסקים שגם בשבת בבוקר אסור לאכול לפני שמיעת הקידוש, מכל מקום יש לצרף לזה את שיטת הפוסקים האומרים שמכיון שהמקדש טועם מן היין כשיעור "רביעית יין", ממילא כשם שהכל יוצאים בברכת "בורא פרי הגפן" שלו, כמו כן יוצאים בחיוב סעודה על ידו.
לכן למעשה, הרוצה לטעום ממה שמגישים בקידושים כגון אלו, יש לו על מה שיסמוך, אולם הצנועים שיש יראת ה' בלבם, מושכים ידיהם מזה, ואינם אוכלים עד שיבואו לביתם לקדש במקום סעודה כדת וכדין. וטוב לכתחילה להודיע למי שעורך קידוש בבית הכנסת, שידאג שיהיה לכל אחד מהאורחים, עוגה או מיץ ענבים כשיעור, בכדי שיוכלו לאכול שם במקום שעשו קידוש.
וכן נוהגים למעשה בבתי הכנסת שעומדים בראשם אנשים יראי שמים, שבשבתות בבוקר, וכן בחג שמחת תורה, עורכים קידוש כהלכתו, ודואגים מראש שיהיה לכל אחד מהמתפללים מה לאכול בשיעור הנכון כדי שיצאו כולם ידי חובת הקידוש כהלכה.
ולסיכום: אין קידוש אלא במקום סעודה, לפיכך מי ששמע קידוש ולא אכל במקום שבו שמע את הקידוש, לא יצא ידי חובת הקידוש, וכשיבא לביתו צריך לקדש שוב ולאכול במקום שקידש. וסעודה לענין זה נחשבת כל אכילה של עוגות או עוגיות בשיעור כזית, או שתית יין בשיעור רביעית. ובמקום שעושים קידוש בשבת בבוקר, ואין שם ממה לאכול עוגות או לשתות יין, המיקלים לטעום שם ממיני המתיקה המוגשים להם, יש להם על מה שיסמוכו, אבל הצנועים מושכים ידיהם מזה, ואינם אוכלים עד שיבאו לביתם יוקדשו ויאכלו כדת.
