מאמרו השבועי של הרב זבדיה כהן - ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".
השבת, נקרא על חלומות פרעה ופתרונם על ידי יוסף הצדיק, שזכה לצאת מבית האסורים במיוחד למטרה זו. לדברי יוסף, עתידות לבוא שבע שנים של שבע גדול, ומיד לאחריהן, שבע שנים של רעב, עד כדי שישכח השבע הגדול שהיה במצרים. יוסף מציע לפרעה פתרון למצב שעומד להיות: לקחת איש נבון חכם, שיצבור אוכל, ויכין את העם לקראת שבע שנות הרעב.
בתורה נאמר "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם". סדר הדברים בפסוק, שאמר יוסף שיש לבחור איש "נבון וחכם", מעלה תמיהה רבה. משום שהגדרת ה"חכמה", הינה אוסף ידיעות השוכנות והאצורות במוחו של האדם. ואילו הגדרת ה"בינה", הינה "הבנת דבר חכמה חדש, מתוך דבר החכמה שכבר היה ידוע קודם", מה שמוגדר בפי כל "מבין דבר מתוך דבר".
על פי גדרים אלו, ברור לכל, שהחכמה הינה תקדים לבינה. כי בלי לדעת את הדבר הראשון, לא ניתן יהיה להבין דבר מתוך דבר. וכן אנו אומרים בתפילה: "וחננו מאתך חכמה בינה ודעת". ואם כן, מדוע יוסף מקדים את הבינה לחכמה, ואומר לפרעה: ועתה ירא פרעה איש "נבון וחכם"?
בספר "ציוני דרך" כתב לבאר, שאף על פי שהחכמה קודמת לבינה, כל זה שייך דוקא בחכמה הנמצאת והידועה בעולם, על פי ניסיון וחכמת החיים העוברת מדור לדור. ועל כך נוספת לאדם הנבון חכמה על החכמה הידועה.
אך בדבר שלא היה בעולם והתחדש כעת, ואין עליו שום ידיעה וניסיון קודם, אין אף חכם שידע לסייע בענין כזה. במקרה כזה, צריך למצוא קודם כל אדם שעיקרו "נבון", וכשרונו ותכונתו לחקור, למצוא ולחדש, ורק לאחר מכן צריך שיהיה גם חכם ובקי בסדרי עולם כדי להשתמש נכון בכוח החידוש שבו.
וזה מה שמצינו ביוסף, שגילה בפתרון החלום כי עומד להיות מצב חדש בעולם של שבע שנים רצופות של רעב, מצב שלא היה מבריאת העולם. כאן לא תעזור שום חכמה שבעולם, אם לא קדמה לה התכונה של ה"נבון", שיודע ליצור פתרון למצב חירום זה, שלא היה בעולם, ורק לאחר מכן עליו להיות גם "חכם", להוציא לפועל את הפתרון שיצר בתבונתו הרבה. לכן אמר יוסף לפרעה, למצוא איש "נבון וחכם".
דוגמא לאיש נבון וחכם, מצאנו ברבי אברהם אבן עזרא. עליו מסופר, כי בתקופתו הלכו שני אנשים בדרך, לאחד היו בתרמילו שתי חלות לחם, ולשני היו בתרמילו שלוש חלות לחם. בדרך, ישבו לאכול, כשלפתע הופיע אדם שלישי, ובקש להצטרף לסעודה. ישבו שלושתם ואכלו מחמשת החלות שבידם. בסוף הסעודה, הוציא האורח חמישה זהובים, ושילם עבור הסעודה שאכל.
כאן פרצה מריבה בין שני בעלי החלות. בעל שלוש החלות, טען כי מגיעים לו שלושה זהובים, שהרי הביא שלוש חלות, ואילו לחבירו מגיעים רק שני זהובים, שהרי הביא רק שתי חלות. ואילו חברו טען, שיש לחלק את הזהובים שווה בשווה, שהרי האורח אכל מן החלות שלפניו בלא שהקפיד לשים לב מאילו חלות הוא אוכל.
זה טוען כך וזה טוען כך, עד שהחליטו להביא את דינם אל רבי אברהם אבן עזרא. שמע רבי אברהם את טענותיהם ברוב קשב ופסק: בעל שלוש החלות יקבל סך של ארבעה זהובים, ובעל שני החלות יקבל זהוב אחד.
שמעו בעלי הדין את הפסק, ופערו פיהם בתמיהה, היתכן? הרב פסק לאחד מבעלי הדין יותר ממה שהעלה בדעתו לבקש?
ראה רבי אברהם אבן עזרא את תמיהתם, והסביר: הרי מוסכם על כולם, ששלושה אנשים אכלו חמש חלות. נחלק כל חלה לשלושה חלקים, נקבל סך של חמש עשרה חלקים של חלות. נחלק את החמש עשרה חלקים של החלות לשלושה אנשים שאכלו, ונקבל סך של חמישה חלקים. יוצא אפוא שכל אחד מכם אכל סך של חמישה חלקים של חלות.
לפי זה, לבעל השני חלות, היו שישה חלקים של חלות, הוא אכל חמישה חלקים, ונתן חלק אחד של חלה לאורח, ממילא יקבל זהוב אחד. ואילו לבעל השלושה חלות, היו תשעה חלקים של חלות, הוא אכל חמישה חלקים, וארבעה חלקים נתן לאורח, ממילא מגיעים לו ארבעה זהובים.
שבת שלום!
