בימים אלה אנו מצויים בעיצומו של חודש אלול, הוא חודש הרחמים והסליחות, חודש של חשבון נפש, תשובה ומעשים טובים.
בפרשת השבוע נקרא: "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלוקך בידך ושבית שביו". ודרשו רבותינו, "במלחמת היצר דברה תורה", דהיינו המלחמה הפרטית שיש לכל אדם בלבו נגד היצר הרע הבא להכשילו במעשה עברות ובמדות הרעות. ולכן כתבה זאת התורה בלשון יחיד, "כי תצא" ולא בלשון רבים "כי תצאו".
ישנם בני אדם החושבים כי די להם בכך שאינם עושים רע לזולת, וכי אין צורך בקיום המצוות בקום ועשה. על אנשים אלה מובא בספר "אבותינו ספרו לנו" מעשה מאלף מהגאון הרב יוסף הכהן סיסו זצ״ל, סגן ראש הרבנים בתוניס, אודות רב גדול שהגיע לעיר אחת שתושביה לא שמרו תורה ומצוות, וביקש לעמוד על טיבם של אנשי העיר. עמד בככר העיר ושאל את היהודי הראשון שנקרא בדרכו, מה מצב שמירת המצוות ולימוד התורה בעיר? ענה לו היהודי, רבי! השבח לבורא עולם בני העיר יראים ושלמים, אין בהם רוצח ושודד, גנב או גזלן, אין נוכלים ורמאים, אם כל היהודים בעולם היו כמו יהודי העיר הזאת, משיחן של ישראל כבר היה בא!
שמחתני בדבריך, ענה לו הרב, אך מה מצב יהודי העיר בשמירת השבת, תפילות, למוד תורה, כשרות, טהרה וחינוך? נבוך הלה וגימגם, למה לקטרג כבוד הרב? דיינו בכך שהם נמנעים מגניבה וגזל וסרים מרע, מה ידרוש הרב מעבר לכך?! הבין הרב את רוע המצב וחשב איך ללמד את בני העיר לקח ולפקוח את עיניהם, כי לא די ב"סור מרע" וצריך גם "עשה טוב", בקיום התורה והמצוות.
בעודו הולך בדרך, ראה בצד הדרך נבלת חמור מת. פנה למשמשו ובקש ממנו לקנות לו אריג המשמש לתכריכי מתים. לקח הרב את האריג ועטף בו את גניחת החמור, ומיד פנה לשמשו ואמר לו, צא מיד לרחובות העיר והכרז כי נמצא מת מצווה במבואות העיר והכל חייבים לצאת ללוותו, וכי רב גדול יבוא להספיד את המת, וקבורת מת מצווה קודמת לכל דבר, והכל חייבים לבוא להספד, אנשים נשים וטף!
תוך שעה קלה נאספו ובאו כל אנשי העיר בהמוניהם לככר בית הכנסת לשמוע את ההספד, כשכולם תמהים, מיהו אותו מת מצוה צדיק שהרב בא לספוד לו? עלה הרב על הבמה ופתח בקול רתת ובבכי, ״אחינו בית ישראל, שמעו! כאשר נמצא חלל באדמה ולא נודע מי הכהו, בני העיר מביאים עגלה ערופה ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה", קל וחומר כאשר הנפטר כאן היה מיחידי סגולה, מימיו לא סח דברים בטלים, לא דיבר לשון הרע, לא דיבר דברי שקר ורכילות, כל ימיו שרוי היה בתענית דיבור!!! התרגשות עברה בין הקהל. מיהו אותו צדיק שהיה חי בתוכם ולא הכירוהו במשך כל השנים? המשיך הרב בהספדו, לא זו בלבד, אלא הנפטר היה מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, גיוו נתן למכים, וסבל הכל בדומיה, גם בענייני העולם הזה היה פרוש ומסוגף, מימיו לא אכל בשר ולא שתה יין ואלכוהול, מעולם לא ישן על מיטה, מסתפק היה במועט, לא דרש מעבר למה שקיבל, ולמרות שסבל מקור ומרוח, מלבושיו היו מועטים וקרועים, עניו היה מכל הברואים, ראשו היה תמיד למטה! אוי מי ייתן לנו תמורתו?! סיים הרב את ההספד בבכייה. געו העם בבכי מר וקראו בקול, מי הוא זה הצדיק שלא ידענוהו בחייו? מיד נגשו למיטה לראות מיהו הצדיק, ומה גדלת תמיהתם כשראו שזוהי גניחת חמור מת. החלו רוטנים בכעס, צחוק עשה מאיתנו הרב! ענה להם הרב, כל המעלות שהזכרתי, היו בחמור זה, ועם זאת חמור היה וחמור נשאר! ומדוע? כי לא חייב הוא בתורה ובמצוות, היה בו רק סור מרע, אך חסר היה לו חלק ה"עשה טוב" ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, לבד הנשמה הטהורה שהיא עתידה ליתן דין וחשבון לפני הקדוש ברוך הוא, ונשמה זו זקוקה היא למזון רוחני, שהוא לימוד תורה ושמירת מצוות כראוי! שמעו בני העיר את דבריו, והחלו לאט לאט מתקנים מעשיהם.
שבת שלום!
