רבי יהודה החסיד בספר חסידים, כתב, מי שקולו נעים, יזהר שלא יזמר ניגוני נכרים, כי עבירה היא, ולא ניתן לו קול נעים אלא לשבח לבורא יתברך, ולא לעבירה.
ונראה שכוונתו היא שמזמר שירי הגויים עם המילים שלהם שהם שירי עגבים, וכמו שכתב בשו'ת הרי'ף (לרבינו יצחק אלפסי, רבו של רבינו יוסף אבן מגאש, רבו של הרמב'ם.) בזו הלשון: שליח ציבור שמרנן בפיו שירי ישמעאלים, ומוציא מפיו דברי נבלה מסלקין אותו ממשרתו, ועליו ועל כיוצא בו נאמר 'נתנה עלי בקולה על כו שנאתיה'. והובא להלכה ברמ'א (אורח חיים סימן נג), אבל לומר שירי קודש ופזמונים במנגינה שהולחנה למילים של שירי עגבים, נראה שאין בזה איסור כלל.
ואף שיש כמה פוסקים (ובתוכם הגאון רבי מסעוד רקח בספר מעשה רוקח.) שסוברים שאפילו כשהשיר מצד עצמו יהיה קודש, כגון קדיש או קדושה או מילים של שבח ותפילה לה', מכל מקום ניגון הנוכרים שבו יפסידהו, מכל מקום דעת הרבה גאוני ישראל הייתה להקל בזה. וכן ידוע מכמה גאונים שחיברו שירות ותשבחות על פי הלחן של מנגינות שירי עגבים, ומהם שירי הבקשות שחוברו על ידי הגאונים, רבי שלמה לנייאדו, ורבי אברהם ענתבי, ורבי מרדכי לבטון, ועוד רבים אחרים.
ולכן העיקר להלכה שיש להקל בזה להרכיב מילות קודש על מנגינות של שירי נכרים, ומכל מקום יש להעדיף הרכבת המנהיגות בתפילה על שירי קודש הידועים לקהל, אף שגם שירים אלו נוסדו על מנגינות של גויים, כיוון שברבות הימים כבר נשכחו המילים של הגויים ונשארו במקומם שירי קודש. וכבר יצרו מרשות הטומאה לרשות הקדושה, וכן נוהגים.
