מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל
בפרשת השבוע נקרא על כך, שקורח שהיה מן הלויים, חלק על משה רבינו, ועורר נגדו התנגדות, עד שהאדמה בלעה את קורח ואת כל עדתו.
נאמר בספר משלי, "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ". ודרשו רבותינו, חכמות נשים בנתה ביתה, זו אשתו של און בן פלת, ואולת בידיה תהרסנו, זו אשתו של קורח.
מה היה? און בן פלת, הצטרף בתחילה לקורח, במחלוקת שעשה נגד משה רבינו, כמו שנאמר בתורה בפירוש, אולם לאחר מכן, כבר לא מוזכר שמו של און בן פלת בין אנשי עדתו של קורח. מדוע? מה אירע?
אלא אומרים רבותינו, קורח, בתחילה לא נחלק על משה רבינו. אלא שכאשר צוה משה רבינו מפי ה', שיקח את הלויים, "וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם", שמע קורח בקול משה, והעביר תער, וגילח גם את זקנו. בא לביתו, ראתה אותו אשתו, אמרה לו, איזה אהבל! מה עשית? השיב לה, ככה צוה משה רבינו! אמרה לו, משה? אתה מאמין שהקדוש ברוך הוא יצווה שכל אחד יגלח את זקנו? זה לא יתכן! אתה פתי! והתחילה לצחוק ממנו. וכן אירע עוד כמה פעמים, עד שנכנסו הדברים בלבו של קורח, והחל מערער על מעמדו של משה רבינו מתוך שנאה.
לעומת זאת, און בן פלת, אשתו היתה צדקת, אמרה לו, תשמע און, אתה יודע, שכל מה שעושה קורח, הכל הוא דואג לעצמו, הוא רוצה בעצמו להיות כהן גדול, והרי תחשוב, אם משה יהיה האדון, אתה התלמיד, ואם קורח יהיה האדון, אתה התלמיד, ואם כן, מה לך ולמחלוקת הזו? מה אתה צריך להכניס את עצמך למחלוקת נגד משה רבינו איש האלוקים?
השיב לה און, והרי אני נשבעתי לקורח, שאלך איתו עד הסוף. אמרה לו אשתו, נשבעת? אין בעיה, אני מתירה לך את השבועה!, אמר לה, מה נעשה? אמרה לו, קודם נאכל. הגישה לפניו אוכל, ונתנה לו לשתות יין ושיכר, עד שנרדם. ראתה שהוא ישן, שמה אותו במיטתו, כיסתה אותו בשמיכה, והוא ישן שנת ישרים.
בינתים, באו קורח ודתן ואבירם, ואז אמר משה מה שאמר, עד שנאמר, "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ". לאחר מכן התעורר און, שאל את כולם, מה קרה? אמרו לו, הנה כולם ירדו חיים שאולה, ואתה ניצלת! ראה את זאת און, והחל לבכות, אמר, איך עשיתי דבר כזה? איך הלכתי עם קורח? ולכן נקרא שמו "און", מפני שכל ימיו ישב באנינות ואבלות, מפני שהיה מצטער על החטא הנורא שחטא עם קורח.
הנה אשתו של און, הצילה אותו, "חכמות נשים בנתה ביתה". אבל אשתו של קורח, גרמה לו שנאבד לגמרי מן העולם, "אולת בידיה תהרסנו". עד שיש מי שאומר בגמרא, שלקורח ועדתו אין חלק לעולם הבא, שנאמר, "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה, וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל", ותכס עליהם הארץ, בעולם הזה, ויאבדו מתוך הקהל, בעולם הבא.
בגמרא במסכת קידושין מובא מעשה:
רבי אבהו, האריך ימים, חי תשעים ושתים שנה. וגם בזקנותו, היה הולך לבית המדרש. יום אחד, חזר לביתו בצהרים, והיה עייף. אמר לבנו, שהיה שמו אבימי, אבימי! תביא לי כוס מים לשתות!
אמר לו אבימי, הנה אבא, מיד אני מביא לך כוס מים. יצא אבימי לבאר הסמוכה, דלה מים, מילא את הכוס, ובא לפני אביו להגיש לו את הכוס. והנה הוא רואה, שרבי אבהו נרדם. אמר בלבו, מה אעשה כעת? עמד והמתין עם הכוס, עד שאביו יתעורר.
בעת ההיא, זכה אבימי לגילוי, התנוצץ במוחו הפסוק מספר תהלים: "מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹקִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים". תמה אבימי בלבו, איך נאמר "מזמור לאסף", וכי זהו מזמור? הלא היה ראוי לומר "קינה לאסף", ולא מזמור!
אלא, שאסף, הוא זה שחיבר את המזמור. ומיהו אסף? אסף היה בנו של קורח, כמו שנאמר, וּבְנֵי קֹרַח, אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף. אביאסף, הוא אסף שנזכר במזמורי תהלים, שהיה בעל רוח הקודש, ובתחילה, הלך עם אביו, קורח, אולם באותה שעה שעמדה הארץ לבלוע את קורח ועדתו, עמדו בניו של קורח, והתחננו להקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם! רחם עלינו! משה אמת ותורתו אמת!, ונעשה להם נס, שבתוך הבור נוצרה כמין איצטבא, והם עמדו עליה וניצלו.
לאחר שיצאו וניצלו, עמד אסף, וגדל עד שנעשה בעל רוח הקודש. והיה אסף מצטער, שהרי סוף סוף, קורח היה אביו, וכאב לו על אביו.
בגמרא במסכת בבא בתרא (דף עה.) מסופר, על אחד מגדולי האמוראים, (שהיה גם חשוב במיוחד בעניני הקבלה וחלק הנסתר שבתורה), רבה בר בר חנה, שהיה הולך במדבר, ובא לפניו ערבי, ויתכן שהיה זה אליהו הנביא. אמר לו אותו ערבי, אתה רוצה שאראה לך את מקומו של קורח? הלך איתו והראה לו, מקום שממנו יוצא עשן, והיה שם חום רב, ושם נטמן קורח. האזין רבה בר בר חנה, ושמע מתוך הבור, צעקות של אנשים, שזועקים, "משה אמת ותורתו אמת ואנחנו שקרנים".
כמו כן אסף, גם הוא ידע מה שעלה בגורלו של אביו, שנידון לדורי דורות בעונש קשה כזה. והיה חושב בלבו, מי יציל את אבי?
והנה משל למה הדבר דומה? היה מלך אחד, שהיה צמא למים, אמר לשפחתו, תגישי לי בבקשה כוס מים. יצאה השפחה אל הבור, קשרה את כד החרס שלה לחבל, והורידה אותו אל הבור. אך הנה, הקשר התרופף, ונפל הכד. ישבה השפחה ובכתה, שהרי מי יסכן את חייו וישקיע כל כך להכנס לתוך הבור, כדי להוציא כד של חרס? אך עבורה, הכד יקר מאד. לכן ישבה ובכתה.
המלך המתין לכוס המים, ומשראה שהשפחה מתעכבת, אמר לבתו, בתי! תגישי לי בבקשה כוס מים. יצאה בתו אל הבור, לקחה את כד הזהב שלה, וקשרה אותו אל החבל, אך הנה, נפתח הקשר ונפל כד הזהב. ראתה זאת השפחה, והחלה לשיר ולרקוד משמחה. אמרו לה, מה את שמחה? אמרה, עבור כד החרס שלי, בודאי שאף אחד לא ירד לבור, אבל כעת, ירדו לבור כדי להציל את כד הזהב, ומי שיציל את כד הזהב, בודאי יעלה גם את כד החרס שלי. לכן אני שמחה.
כך חשב גם אסף. אמר בלבו, מי יציל את אבא? אין לו תקנה! אחר כך פתאום, ראה ברוח הקודש, שדוד המלך עליו השלום רצה לבנות את בית המקדש, והקדוש ברוך הוא לא נתן לו, מפני שהיה בעל מלחמות. לכן דוד המלך בנה רק את השערים של בית המקדש, והשקיע בהם הרבה. כאשר באו האויבים להחריב את בית המקדש, אמר הקדוש ברוך הוא, אלה השערים, הם מעשי ידי דוד עבדי, איך אתן שיפלו ביד הרשעים הללו? לכן טבעו השערים עמוק באדמה, כמו שנאמר "טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ".
ראה זאת אסף, ושמח בלבו, אמר עתה, מי שיוציא את השערים מן האדמה, ויביא ישועה גדולה לעם ישראל בבנין בית המקדש השלישי לעתיד לבוא, בודאי יעלה גם את אבי מן האדמה. לכן נאמר "מזמור לאסף", שהיתה לאסף שמחה כשראה את מה שעתיד להיות. כל זה התחדש לאבימי, עד שהתעורר אביו, רבי אבהו, ושתה מהמים.
כל אדם שבא לשאת אשה, יתבונן, לא יתן עיניו ביופי, שקר החן והבל היופי, העיקר שיראה שתהיה האשה אשה צדקת, אשה חכמה, שתדריך אותו בדרך טובה. זהו מוסר השכל לאדם, שכאשר נושא אשה, יסתכל לעתיד לבוא, ויתפלל לה' שיזמין לו אשת חיל, שלא תגרום לו לנזק כאשתו של קורח, אלא אדרבה, שתהיה כמו אשתו של און בן פלת.
אשרי אדם שה' חונן אותו באשה טובה, ויזכה לבית של תורה, בית של חכמה, בית של גדולה. ה' יזכינו לעשות רצונו כרצונו.
שבת שלום.
