שאלה: האם יש חיוב מן הדין במה שנהגו לשים מלח על השלחן קודם ברכת המוציא, והאם יש לנהוג בזה גם בימות חול?
תשובה: בגמרא במסכת ברכות (מ.) אמר רבא בר שמואל משם רבי חייא, אין הבוצע רשאי לברך עד שיביאו מלח או לפתן. (פירוש, אין לברך ברכת המוציא על הפת, עד שיהיה מונח לפני המברך מלח לטבל בו את הפת, או לפתן, כלומר איזה דבר שדרך לטבל בו את הפת, כמו "סלטים" שעושים היום).
וכן פסקו הרמב"ם (פ"ז ה"ג) והטור ומרן השלחן ערוך (סימן קסז סעיף ה).
ובדברי רבותינו הראשונים נתבארו שני טעמים לחיוב זה. שהרא"ה כתב, שצריך שיהיה מלח לפניו, מפני שהפת התפילה בלי מלח אינה ראויה כל כך למאכל, ולכן אינה ראויה גם כן לברכה. ובספר הלכות גדולות כתב, שהטעם לזה הוא מפני שאם לא ישימו לפניו מלח לפני שיברך, יש לחוש שמא אחרי שיברך (לפני שיטעם) יבקש שיביאו לו מלח, ומכיון שאין לדבר אחרי הברכה קודם הטעימה, תקנו שישימו לפניו מלח לפני שיברך. וכן דעת הגר"א מוילנא. (ואף על פי שאם דיבר מענין הסעודה לפני שטעם מן הפת, אינו חוזר לברך, וכגון אם ביקש שיביאו לפניו מלח לפני שטעם, אינו חוזר לברך, כמו שביארנו כבר, מכל מקום לכתחילה אין להפסיק אפילו באופן המותר).
ומבואר בפוסקים שאין החיוב בזה מעיקר הדין, אלא בזמנם, שהיתה הפת תפילה לגמרי, בלי שום טעם, ולכן לא היתה רגילות כלל לאכול לחם בלי מלח, אבל בזמנינו, שהפת מוטעמת במלח מזמן לישת הבצק, אין בזה חיוב מן הדין. וכן מבואר, שפת שהיא נקיה, כמו פת חטים שלנו, שראויה היא למאכל גם בלי מלח, גם כן אין חיוב מן הדין לשים מלח לפני המברך. וכן אם בדעתו של המברך לאכול את הפת לבדה, אפילו אם אינה מוטעמת כלל, גם כן אין חיוב מן הדין לאכלה עם מלח. שהרי בכל אחד מן המקרים הללו, לא שייכים הטעמים שכתבו הפוסקים בזה.
וכן פסק מרן השלחן ערוך, שאם הפת נקיה, כגון פת חטים, או שהיא מתובלת במלח, כמו הפת שלנו, או שמתכוין המברך לאכלה לבדה בלי שום תוספת, אינו צריך להמתין עד שיונח מלח לפניו.
ומכל מקום, המנהג פשוט אצל כל ישראל, להניח מלח על השלחן מזמן הברכה עד סיום הסעודה, וכן היה מנהג מרן הרב זצ"ל, לדקדק בזה, בין בשבתות ובין בימי חול, וכמו שכתב הרמ"א, שמצוה להביא מלח על כל שלחן קודם שיבצע מן הפת, מפני שהשלחן דומה למזבח, והאכילה כקרבן (כשהיא באה לתת כח לאוכל לעבוד את בוראו), ונאמר (ויקרא ב) "על כל קרבנך תקריב מלח", והוא מגין מן הפורענות. לכן, נכון הדבר לדקדק לשים מלח לפני המברך, בימות החול, ובפרט בשבתות, שכן המנהג אצל כל ישראל. (ויש בזה עוד טעמים על פי דברי המקובלים).
