שאלה: למדנו בגמרא, שה' בוכה על מי שיכול לעסוק בתורה ולא עוסק בה. מדוע דוקא על ענין ביטול תורה נאמר כך?
תשובה: רבותינו במסכת חגיגה (ה.) אמרו, שה' יתברך בוכה בכל יום על מי שאפשר לו (שיכול) לעסוק בתורה ואינו עוסק. ולכאורה באמת הדברים טעונים הסבר, מה מיוחד כל כך באדם שלא לומד תורה, עד שהקדוש ברוך הוא בוכה עליו? ואם משום שביטול תורה הוא עוון חמור, אם כן היה מן הראוי שה' יתברך יעניש אותו בעונש חמור, ואילו כאן נאמר רק שה' יתברך בוכה על אדם כזה.
והסבר הדברים, כתב הגאון החפץ חיים בספרו "תורת הבית" (עמוד לב), שהקדוש ברוך הוא הוא זה שיודע באמת מהו האושר הנצחי שיגיע לאדם מלימוד התורה. וכן לאשתו של אותו אדם שעוסק בתורה, שזכות התורה שלו מקושרת אף אליה. וחוץ מהקדוש ברוך הוא, אף אדם בעולם לא ראה את האושר הגדול שצפון לאותם שיעסקו בתורה, שהרי אמרו רבותינו שכל השכר הגדול שעליו דיברו הנביאים שיהיה בעולם הבא לצדיקים, מדבר רק על השכר לאותם אנשים שהחזיקו ביד תלמידי חכמים, אבל תלמידי חכמים עצמם, עליהם לא דיברו הנביאים כלל, ו"עין לא ראתה אלהים זולתך", כלומר, רק ה' יתברך הוא היודע מה גודל השכר השמור לתלמידי חכמים לומדי התורה.
והקדוש ברוך הוא שהוא בבחינת אב לישראל, כאשר הוא רואה איך האדם בכל שעה מוציא את זמנו היקר בדברים שאין בהם שום תועלת לנפש, הרי אז הוא בוכה ומצטער על אובדן האושר הגדול מבניו היקרים, שהיא אבידה שלא ימצאו אותה עוד לעולם. כי מקום קניית התורה הוא אך ורק בעולם הזה, ואילו בעולם הבא אין עוד אפשרות לאדם לזכות בכתר תורה.
ואדם בעל לב, עליו להתבונן בזה בכל עת בה הוא יושב בטל בחברת חבריו שיושבים ומדברים דברים בטלים, וכן בזמן שהוא יושב וקורא עיתון, או קורא חדשות וכיוצא בזה מעניני ההבל שבעולם הזה, כי הדברים הללו אינם נחוצים לו באמת לטובת עסקיו ועניניו החשובים. הרי באותה שעה, הקדוש ברוך הוא ששלח אותו לעולם הזה לטובתו, יושב ובוכה על איבוד זמנו שהיה יכול לעסוק אז בתורה, ולסגל לעצמו אוצרות של פנינים ואבנים טובות שיאירו לו לנצח בכבוד וגדולה. והוא מחליף את כל זה בדברים שאינם יתרון לנפש כלל, ואדרבה, מביא על עצמו צרות מצחוק ולשון הרע שיתן דין וחשבון עליהם.
ישמע חכם ויוסף לקח.
