שאלה: מתי אדם צריך להשבע לחבירו, והאם יש איסור במה שנוהגים רבים מהמון העם לומר לחבריהם "נשבע לך", על דברים של מה בכך?
תשובה: הנה עיקר שבועת התורה שנצטוינו בה, היא שישבע אדם לחבירו בבית דין במקרים מסויימים.
מודה במקצת
ולמשל שני אנשים, תובע ונתבע, שהתובע אומר שהנתבע חייב לו אלף שקלים, והנתבע אומר שאינו חייב אלף, אלא חמש מאות שקלים, הרי זה הנתבע, נקרא "מודה במקצת", שאין הוא טוען שכל הטענה היא שקר, אלא אומר, מקצתה אמת ומקצתה שקר, ובמקרה כזה אמרה התורה שישבע בפני בית הדין שאינו חייב אלא חמש מאות שקלים, ויפטר משאר התביעה שכנגדו. וזוהי שבועת "מודה במקצת" שלמדוה רבותינו במסכת שבועות בפרק שבועת הדיינים. ויש עוד שבועות, מקצתן מן התורה, ומקצתן מדברי המשנה, ומקצתן מתקנת רבותינו חכמי הש"ס והבאים אחריהם.
איך משביעים?
מי שהתחייב שבועה בבית דין, היו משביעין אותו בהשם יתברך. כלומר, כך היה אומר: "הרי אני נשבע בהשם אלהי ישראל", או היה אומר, "הריני נשבע במי ששמו רחום", או במי ששמו חנון, שאין אני חייב לחבירי אלא חמש מאות זוז. ואז היה משלם חמש מאות זוז ונפטר משאר הטענה.
ומובן השבועה בפשוטו הוא, שאומר שכמו שהשם יתברך הוא אמת, כמו כן הדבר הזה שאני טוען עליו הוא אמת. וממילא אם הוא משקר, הרי הוא מחלל את השם הגדול והנורא, ועונו גדול מנשוא.
האיומים בשבועה
בשעה שנשבע, נותנים לו ספר תורה בידו, בכדי לאיים אליו, והיו נוהגים שמכניסים לבית הדין מיטה של מתים (היא האלונקה שלוקחים בה את המתים לקבורה), והיו מכבים את הנרות ומחשיכים את אולם בית הדין, ועושים עוד כיוצא בזה מפעולות המביאות את האדם לידי פחד והכנעה, שלא יכשל בעון שבועת שקר.
והיו אומרים לו: תדע! שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא בסיני "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא"! וכל העבירות שבתורה, לא נפרעים אלא מהחוטא לבדו, ואילו כאן, בעוון שבועת שקר, נפרעים ממנו וממשפחתו! ולא זו בלבד, אלא שנפרעים ממנו ומכל העולם כולו! ועוד, שעל כל העבירות שבתורה, אם יש לו זכות, הזכות תולה לו, שאינו נענש מיד, אלא ממתינים לו מן השמים אולי יחזור בתשובה, מה שאין כן בעוון שבועות, שנפרעים ממנו לאלתר (מיד)! ועוד אומרים לחבירו שגורם לו להשבע, שיזהר שלא יגרום לחבירו להשבע, שכן כל המביא את חבירו לידי שבועה, גורם לו הדבר שהוא יורד מנכסיו ונעשה עני. ועוד האריכו בדברי הגמרא (שבועות לט.) והמפרשים בענינים אלה, מהו חומר איסור השבועה, ומדוע נענשים גם אנשים אחרים שלכאורה אינם שייכים לענין, כגון משפחתו ושאר בני האדם.
"קניא דרבא"
וכאשר משביעים אותו אומרים לו, דע לך, שלא על דעתך אנו משביעים אותך, אלא על דעת המקום ועל דעת בית דין. כלומר, היו אומרים לו, שאפילו אם לפי דעתו מה שהוא נשבע הוא אמת, מכל מקום צריך שתהיה השבועה אמת על פי דעת בית דין. ומסבירה הגמרא (שבועות כט.) הטעם שתיקנו כן, משום מעשה שהיה "בקניא דרבא" (בנדרים כה:), שבבית הדין של רבא, הגיעו שני אנשים, ואחד מהם טען על חבירו שהוא חייב לו סך מסויים, וחבירו הכחיש את דבריו, וחייבו רבא להשבע על דבריו. מה עשה?, הלך לביתו וחזר משם עם מקל שרגילים להשען עליו, נגש להשבע בבית הדין, אמר לו לחבירו התובע, שיחזיק לרגע את המקל בכדי שיוכל להחזיק בידו את הספר תורה ולהשבע, לקח התובע את המקל, והנתבע עמד ונשבע בשם ה' שדבריו הם אמתיים. חבירו התובע כעס מאד בראותו שחבירו נשבע לשקר, והשליך את המקל ארצה מידיו, נשבר המקל וראו שהוא כולו מלא מטבעות. דהיינו, שאותו שנשבע, נשבע אמת, כי באמת נשבע שהחזיר לחבירו את הסך שלוה ממנו, אבל על דעת בית דין נשבע שקר, כי הם אינם מבינים את כוונתו השקרית. ולכן תיקנו שישבע על דעת בית הדין, שאז לא יועילו לו כל תחבולותיו.
שבועה בשם ה' בזמנינו
וכתב רש"י, שבדורות האחרונים ביטלו את ענין השבועה בשם ה', לפי שעונשה גדול מאד, ולכן נהגו להשביע את האדם בדרך עקיפה, שאומרים לו הרי פלוני ארור וכו' אם הוא חייב לחבירו יותר מכפי שהוא מודה, והוא עונה, אמן. ואז, אף על פי שיש כאן חומר שבועה, מכל מקום אין הדבר חמור כל כך כמו שבועה בשם ה' ממש. והביא דבריו מרן השלחן ערוך בחושן משפט (סימן פז) בשם יש אומרים.
ובהלכה הבאה נשיב על השאלה, האם יש חומרה של שבועה, במה שנוהגים רבים מהמון העם לומר "נשבע לך" בכדי לאמת את דבריהם.
