אחר צאת הכוכבים בתשעה באב, דהיינו כעשרים דקות אחר שקיעת החמה, מותר לאכול ולשתות, ונוהגים לברך ברכת הלבנה אחר תפילת ערבית במוצאי תשעה באב. וטוב לטעום משהו קודם ברכת הלבנה. ויש נוהגים לנעול נעלים, ולרחוץ פניהם וידיהם קודם ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב. (ויש סוברים שאין לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב, אולם כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כי המנהג פשוט לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב).
יש נוהגים במוצאי תשעה באב, שנוטלין ידיהם כפי שנוטלים בכל בוקר, שהרי בבוקר תשעה באב לא נוטלים ידיים אלא עד קשרי האצבעות בלבד, ולכן חוזרים ונוטלים ידיים שנית. והוא מנהג טוב.
אמרו רבותינו במסכת תענית (דף כט.) בשביעי באב נכנסו נכרים להיכל, ובתשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור (האש), והיה דולק והולך כל היום כולו, דהיינו ביום עשירי באב. ואמר רבי יוחנן, אילו הייתי באותו הדור, הייתי קובע התענית בעשירי, מפני שרובו של ההיכל נשרף בו. וחכמים שתקנו התענית בתשיעי, הוא משום שסוברים שתחילת הפורענות חמורה יותר.
ואמרו בתלמוד ירושלמי, שרבי אבון היה מתענה תשיעי ועשירי, ואמנם מן הדין לא תקנו חכמים תענית שני ימים, מפני שאין בנו כוח להתענות שני ימים, מכל מקום, כיון שאף יום עשירי באב הוא יום צרה, נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בליל עשירי באב, וביום עשירי באב עד שקיעת החמה. והאשכנזים נוהגים בזה רק עד חצות היום של יום עשירי באב.
מותר לספרדים ובני עדות המזרח, להסתפר ולכבס במוצאי תשעה באב, אולם האשכנזים נוהגים להחמיר בזה גם ביום עשירי באב. ויש מקום להיתר בזה כאשר עשירי באב חל בערב שבת.
בגמרא במסכת תענית (דף ל:) אמרו. כל האוכל ושותה בתשעה באב לא יזכה לראות בשמחת ירושלים, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר, שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. ומה שאמרו "זוכה ורואה" ולא "יזכה ויראה" כמו שהיה לכאורה נכון יותר לומר, פירש מרן הרב זצ"ל, כי על המת (כלומר כל אדם שמת) נגזרה גזירה שישתכח מן הלב אחר שנים עשר חודש, (שכן בדרך כלל מתנחמים האבלים מפטירת המת אחר שנים עשר חודש, ותשש כוחו של הצער), ואצל יעקב אבינו נאמר (כאשר ביכה על יוסף בחשבו כי נטרף על ידי חית השדה) "ויקמו כל בניו לנחמו וימאן להתנחם", כי על החי לא נגזר להשתכח מן הלב, ויוסף עדיין חי היה. אף כאן, אף על פי שעברו שנים רבות מן החורבן, ממשיכים להתאבל עליו, כי בית המקדש של מעלה חי וקיים, וכמו שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך", ובנין הבית השלישי במהרה בימינו ירד בנוי מן השמים. והמתאבל על ירושלים, סימן יפה לו, שהוא "זוכה ורואה בשמחתה", כי בעצם כך שהוא מתאבל על ירושלים, הוא מראה שבית המקדש עוד חי בקרבו, ועתיד לראות בשמחתו. וכבר אמרו חז"ל, שמשיח בן דוד נולד בט' באב.
ובמהרה יקויים בנו הפסוק, לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך, הקטון יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעתה אחישנה, והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלהיך. אמן ואמן.
