בהלכות הקודמות ביארנו את עיקרי הדינים הנוגעים לאיסור אונאת דברים, כלומר, אונאה על ידי דיבורים.
אולם עלינו להסביר כלל נכבד בהלכות אלו.
הלכות אונאת דברים נחלקות לשני סוגים. הסוג הראשון, הוא אונאת הזולת, בדבר שהוא כעין רמאות. וכמו שביארנו, שאסור לשאול את המוכר בחנותו, כמה עולה חפץ פלוני, בזמן שהשואל כלל אינו מתכוין לקנות את החפץ, שיש בזה רמאות, כי המוכר עונה משום שהוא סבור שיש סיכוי שהשואל יקנה את החפץ.
וכן כיוצא בזה, אסור לאדם ליפות את הסחורה שהוא מוכר, בדרך של רמאות. כגון מוכר תותים, שהיו התותים שלו קרובים להרקב, ואינם ראויים אלא לבישול. והוא מניחם בקופסא, ועליהם הוא מניח תותים יפים למראה. הרי זה עובר על איסור אונאת דברים. וכמו שפסקו הפוסקים ומרן השלחן ערוך (סימן רכח), שאסור לצבוע את הפרה, כדי ליפות את פרוותה, שתראה שמנה ובריאה, בזמן שהיא כחושה ורזה, משום שעל ידי כן המוכר מטעה את הקונה, והוא בכלל איסור אונאת דברים. (חוץ מאופן שמנהג המקום לעשות כן, וכולם יודעים שכן דרך הסוחרים. כן כתב הסמ"ע ס"ק טז).
זהו הסוג הראשון של איסור אונאת דברים.
והסוג השני, הוא ענין האונאה כפשוטו, שגורם צער לחברו. וכגון מה שהזהירו רבותינו שלא יצער אדם את אשתו, מפני שדמעתה מצויה. שאין האיסור בזה רק להונות את את אשתו בדבר של רמאות, אלא בכל מיני צער שיכול לגרום לה שלא כדין, שהכל הוא בכלל אונאת דברים.
ובכלל זה מה שהזכרנו, שאסור לומר לבעל תשובה שיזכור את מעשיו הראשונים. כי בזה הוא מצערו שלא כדת, כי השם יתברך סלח את עוונו, והוא חוזר ומזכיר לו את עוונותיו כדי לצערו.
וכתב בספר כנסת הגדולה, שלפעמים יש להזהר באיסור אונאת דברים, בדבר שהוא אמת יותר מדבר שהוא שקר, כי דבר שהוא אמת, מיסב צער גדול לשומע, יותר מדבר שהוא יודע שהוא שקר. וכתב הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל (שבט הלוי ח"ח סימן שט, ושם דן בכל זה), שאי אפשר לקבוע גדרים קבועים בזה, כי יש מקרים שהאדם מצטער מן האמת יותר מאשר מן השקר, ויש שלהיפך.
נמצינו למדים, כי ישנם שני סוגים שונים של איסור אונאת דברים. הראשון הוא איסור אונאה בדבר שיש בו רמאות, והשני הוא האיסור לצער את חברו. ובכלל זה גם הציווי "ואהבת לרעך כמוך", שמי שהוא מצער את חברו לחינם, ודאי עובר על מצות התורה לנהוג בדרכי האהבה עם כל ישראל.
