שנינו בפרקי אבות (פרק ד): רבי לויטס איש יבנה אומר, "מאד מאד הוי שפל רוח". ופירוש הדבר, שעל כל אדם להקפיד מאד להחזיק במדת הענווה, שהיא מדה טובה מכל המדות הטובות, ואפילו מלך ישראל שעליו לנהוג בתקיפות ובשררה עם עמו, נצטווה בתורה הקדושה על הענווה, שנאמר (דברים יז), "לבלתי רום לבבו מאחיו". ומשה רבינו שלא קם כמותו נביא בישראל נשתבח בעיקר במדת הענווה, שנאמר "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
ובאמת שמבלי מדת הענווה, האדם עלול להשאר כל ימיו בטעות ובשגיאה, ואין בידו את האפשרות להחלץ ממצבו, כי הוא אינו מסוגל לקבל את דעתם של אחרים, שחכמים ממנו, ומדריכים אותו כיצד עליו לנהוג. וכמה פעמים אנו רואים אנשים שאינם חכמים גדולים, אבל בעיניהם אין חכם כמותם. ולכן הם מלגלגים על דברי אחרים, ובטוחים תמיד בדעתם, אף שכל אחד רואה שהם הולכים בדרך עקש, שמובילה אותם לעבר פי פחת.
זכור נזכור את מרן רבינו הקדוש זכרו לברכה, שעם כל גדולתו המפליאה, בכל זאת היה מנמיך עצמו בענווה גדולה. ועם כל מה שעמד בראש המחנה, בעוז וגבורה, וידע את מעלתו ואת כחו, בכל זאת לא גבה לבו ולא רמו עיניו. ומעשה היה שבאה אליו נכדתו, ואמרה לו שהיא זקוקה לברכה באיזה ענין. ובירכה מרן. אמרה לו הנכדה, הלא אמרו רבותינו "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", לכן מבקשת אני ממך, שתגזור שתבוא לי הישועה. מרן זצ"ל השיב לה מיד בפשיטות, אבל אני איני צדיק ואיך אוכל לגזור.
וזו רק דוגמא אחת ממדת הענווה שהיה גדול בה מאד, ושאך בזכותה זכה לעלות מעלה מעלה, ולמצוא חן בעיני אלקים ואדם, כי גם בפני הבריות, וגם בפני ה' יתברך, בעבודתו הגדולה, היה עניו בתכלית.
ורגיל היה לספר, מעשה ברבי יהונתן אייבשיץ, שאחר שנתמנה לרבה של קהלת אלטונה והמחוז, יצא לעיר אלטונה, ובדרכו הגיע לעיירה אחת הסמוכה לעיר, והיה זה בערב יום הכפורים, לכן החליט הרב לשבות ביום הכפורים בעיירה ההיא. בערב יום הכפורים, לקח רבי יהונתן את המחזור בידו, והלך להתפלל תפלת מנחה בבית הכנסת עם הציבור. נזדמן לו שעמד בתפלה בסמוך לישיש אחד, שהיה מתפלל קצת בקול רם. וכשהגיע בסוף התפלה ל"על חטא", היה מתרגם לעצמו כל פיסקה ופיסקה לשפה הגרמנית, ואומר הכל בבכיות ובדמעות שליש. ולבסוף כשהגיע ל"אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי, עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה", געה בבכיה והוריד כנחל דמעה.
רבינו יהונתן התרגש מאד מן התפלה שנאמרה בהתרגשות, ולאחר התפלה ביקש מהגבאי, שיושיב אותו בכל התפלות סמוך לאותו ישיש, שבודאי הדבר יסייע גם לו להתפלל ביתר כוונה ורגש.
כך היה בתפלות ערבית ושחרית של יום הכפורים, שאותו ישיש התפלל בבכיות ובדמעות כדרכו, עד שהגיעו לקריאת התורה, שאז העלה הגבאי של בית הכנסת ארבעה אנשים לתורה, ונגש לזקן הישיש לכבדו בעליית חמישי. הלה נעלב מאד שלא נתנו לו עליית שלישי או רביעי, שהן עליות מכובדות יותר, עמד על רגליו והסתכל בגבאי, מדד אותו בעיניו, מכף רגלו ועד קדקדו, ופתח פיו עליו לאמור, הדיוט וטיפש! לפלוני נתת עליית "שלישי", ולאלמוני עליית "רביעי", ואלו לא הגיעו לקרסולי בחכמה ובמנין, ולי אתה נותן עליית "חמישי"? מי שמך לגבאי עלינו, תתכבד ושב בביתך!
רבינו יהונתן השתומם למראה עיניו ולמשמע אזניו, האם זהו הישיש שאמר "עפר אני בחיי"??
לאחר תפלת מוסף הוכרז על הפסקה בין תפלת מוסף למנחה, רבינו יהונתן ניצל את ההפסקה, ופנה בתמיהה אל הישיש, מדוע צעקת ככה על הגבאי? ואיה איפה מאמרך "עפר אני בחיי" "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה"? אמנם רבים אומרים כן, מבלי שימת לב מה שהם אומרים, אבל אתה שתרגמת כל קטע מהתפלה לגרמנית, ובכית בדמעות שליש, עליך לא שייך לומר כן.
ענה לו הישיש לאמור, תמהני על שאלת כבודו, הלא כשדיברתי בתפלה, עם הקדוש ברוך הוא דיברתי, ובעומדי לפני ה', מה אני ומה חיי, באמת עפר אני בחיי והריני ככלי מלא בושה וכלימה, לא כן כשאני מדבר עם הגבאי ההדיוט הזה, שלא הגיע לקרסולי, שלא היה לו לכבד אותי רק בעליית חמישי!
הרי לנו אדם שלא סיגל לעצמו את מדת הענווה, וברוב גאוותו וטעותו, הוא סבור שמלבד כל מעלותיו, הוא גם עניו גדול, אך באמת שאין בו לא חכמה ולא ענווה.
לא כן השם בה' אמונתו, ומבין את קיצורו בעבודת ה', ורואה בעין טובה מעלתם של אחרים, שזוכה למדת הענווה היקרה מכל יקר, וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא.
