אמרו רבותינו, שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכולם מתו במגפה בין פסח לחג השבועות. ומפני מה נענשו אלו הצדיקים שמתו? מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.
ובודאי שלא נהגו מנהג בזיון זה בזה, רק היתה עליהם טענה, שלפי דרגתם לא נהגו כבוד זה בזה.
ונביא מעשה נורא בענין זה, שממחיש את הנהגתו של גדול הדור הגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל, בין אדם לחבירו, עד כמה עלינו לנהוג כבוד זה בזה.
הגאון רבי משה פיינשטיין, היה מגאוני הדור, וגדול הפוסקים בארצות הברית. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אמר פעם בדרשתו, "על מי ניתן לברך בזמנינו שחלק מחכמתו ליראיו, ישנו אחד שודאי תוכלו לברך עליו, הוא הגאון רבי משה פיינשטיין, ואיני יודע אם יש עוד". וכשהיה לומד בספרי הגאון רבי משה, היה משתאה מחכמתו של המחבר.
העיד'ו עליו על הגאון רבי משה, שהיה מחליף חולצה פעם בשבוע, וכמעט לא ניתן היה להבחין בין החולצה שלבש במשך השבוע, לחולצה החדשה שזה עתה הביאו לו, כי מרוב קדושתו, היה גופו נקי וטהור. וזהו דבר מפליא שהתקיים ברב מרבני דורינו, זכר צדיק לברכה.
ומעשה היה, שבימי זקנותו של הגאון רבי משה, החל להתקשות בהליכה לישיבה הסמוכה לביתו. הלכו מקורביו, ומצאו נדיב שיסכים להעמיד לרשות הרב מכונית ראויה לשמה, שבעזרתה יוכל הרב ללכת ממקום למקום. בתור נהג, הועמד לרשות הרב, אברך אחד, ששמח מאד על תפקידו החדש, וקיבל אותו עליו בהתנדבות. ובכל יום היה האברך חושב כיצד יוכל להנעים על הרב את השהות במכונית, והיה תמיד מקפיד לקום ממקומו, לפתוח בפני הגאון את המכונית, ולסייע לו להכנס ולצאת מתוכה.
מובן אם כן, שגם הגאון השיב לו כגמולו, והיה משוחח ומשיב לשאלותיו של האברך תוך כדי הנסיעה.
ויהי היום, והאברך היה צריך להסיע את הרב מן הישיבה אל ביתו. כשנכנס הרב למכונית, פתח אותה עבורו האברך, ולאחר שהתיישב הרב, אותו אברך לא שם לבו לכך שאצבעותיו של הרב עודן מחזיקות בצד הדלת, וטרק בחוזקה את המכונית על אצבעותיו של הרב.
במחשבה של רגע אחד, החליט הרב שלא לזעוק מכאב, וחרק את שיניו בדממה, עד שיסתובב האברך, ואז יוכל הוא לפתוח את הדלת ולשחרר את אצבעותיו. האברך אמנם הסתובב כדי להכנס למקומו, אך הדלת לא נפתחה. הרב ניסה לפותחה, אך היא היתה נעולה. ובכל זאת החליט הרב לשתוק, שהרי בעוד כמה רגעים הוא כבר יגיע לביתו.
תוך כדי הנסיעה הקצרה, האברך שואל את הגאון, מה שלום כבוד הרב, והרב משיב לו, ברוך ה' בסדר. וכן על זה הדרך. אך הכאבים היו עצומים, והגאון חיכה בכל לבו להגיע כבר לביתו.
והנה בסמוך לבית הגאון, עמדה שיירת מכוניות, והתנועה עמדה על עומדה. פנה הגאון אל האברך, ואמר לו, אולי כבר עדיף שאלך ברגל לביתי, שהרי התנועה דוממת. השיב לו האברך, חלילה לי, הלא אני קבלתי על עצמי לקחת את הרב מדלת לדלת, ולא שחלילה הרב יטרח. שתק הגאון וסבל את יסוריו בדממה.
עד שהגיעו לבית הרב, קם הרב ממקומו, פסע אל עבר ביתו, וברגע שהאברך פנה לדרכו במכונית, הסתובב הגאון, ונפל ארצה מתעלף.
תיכף הזמינו עבורו אמבולנס, ופינוהו לבית החולים. שאלו הרופאים מה אירע, אולם הגאון אינו מוכן להשיב. עד שהפצירו בו, שהמידע נחוץ לשם הטיפול בו, והוא נעתר להשיב מה שאירע. שאלו אותו מקורביו, עד כאן רבינו? והלא רבינו כמעט וגרם לעצמו נזק בלתי הפיך, ואין הדבר ברור שהוא יוכל עוד לכתוב בידו, והרי ספריו הקדושים המאירים את העולם, ועתידים להאיר את העולם עד ביאת משיח צדקינו, אולי לא יכתבו מחמת מה שאירע! האם לא היה כדאי לומר פשוט לאברך שישחרר את הדלת?
השיב להם הגאון, אותו אברך, עושה הכל כדי לתת לי הרגשה טובה, ואיך אפגע בו כאשר ידע שגרם לי כאבים גדולים, הלא בודאי הוא לא יוכל לסלוח לעצמו על מה שעשה. לכן היה כדאי לשתוק בכל מחיר.
זו הנהגתו של מי שהצליח לחנך את עצמו בתכלית הטהרה, נשמע אנו ונלמד משהו ממעשיו, כמה על האדם לשים לבו למצב של רעהו, ובודאי להשתדל שלא לפגוע ולא לצער זה את זה.
