שתי שאלות: מי שטעה בתפלת שבת, והתחיל בברכה של חול, וסיימה, ואחר כך חזר לברכה של תפלת השבת, האם יש בכך דבר רע? והאם מותר לדבר באמצע ברכת "מעין שבע" שהיא הברכה שאומר החזן לאחר תפלת ערבית של שבת?
תשובה: לפני כשנה אמנם ביארנו, שמי שטעה בתפלות (העמידה של יום) השבת, והתחיל בתפלה של יום חול (בברכת "אתה חונן"), עליו לסיים את הברכה שהתחיל בה, ואחר כך ימשיך בתפלת השבת. משום שהברכות של יום חול, שייכות בעיקרן גם לתפלת השבת. וכפי שביארנו.
ולכן יש מקום לטעות, כאילו מי שטעה בתפלת השבת, אין פגם בתפלתו, והיא שלימה כמי שלא טעה כלל. ובאמת שאין הדבר כן. כפי שנבאר.
מי שטעה בתפלתו, סימן רע הוא לו
במשנה במסכת ברכות (לד:) מבואר, שמי שטעה בתפלתו, סימן רע הוא לו. ולכן כתב בספר שני לוחות הברית, שמי שטעה בתפלת השבת, והמשיך בתפלה של יום חול, עליו לדאוג ולפשפש במעשיו ולחזור בתשובה. כי הטעות בתפלות השבת הרי היא כשאר הטעויות בתפלה של חול. ולכן יש לשים לב היטב, שלא לבוא לידי טעות בתפלות השבת, על ידי תפלה מתוך סידור בכוונה נכונה.
דיבור בברכת מעין שבע
ולענין השאלה השנייה, אודות בני אדם המדברים בשעת התפלה, ובפרט אותם הנוהגים לדבר בשעת הקדיש, או בברכת "מעין שבע" (היא הברכה שמברך השליח ציבור אחר תפלת העמידה של ערבית בליל שבת), בודאי שגדול עוונם מנשוא.
ובספר חסידים (סימן נח) כתוב, מעשה בחסיד אחד, שראה לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות, אמר לו, למה פניך מוריקות? אמר לו, מפני שהייתי מדבר ב"ויכולו" בשעה שהציבור היו אומרים אותו, ובברכת "מגן אבות בדברו" וב"יתגדל". ודברי הספר חסידים הובאו בטור (אורח חיים סימן רסח). ישמע החכם ויוסיף לקח.
ולסיכום: יש להזהר שלא לטעות בתפלות השבת, כי הטועה בתפלה סימן רע הוא לו. ואסור בהחלט לדבר בשעה שהציבור אומרים "ויכולו", וכן בשעת ברכת מעין שבע ובאמירת הקדיש.
