שאלה: בהלכה הקודמת כתבתם, שמותר לנשים לשאת על עצמן כלי נשק כאשר יש בדבר צורך חיוני. והשאלה היא, לאור מה שלמדנו בשיעור, שכאשר באה יעל להרוג את סיסרא, לא רצתה להשתמש בכלי נשק, משום איסור לבישת כלי גבר, ולכן הרגה את סיסרא עם יתד האהל. ולפי זה אסור לנשים להשתמש בנשק אפילו לצורך חיוני.
תשובה: ראשית נבאר את השאלה.
בספר שופטים (פרק ד) נאמר, שיבין מלך כנען היה מציק לישראל ולוחץ אותם בחוזקה, ומאחר ובני ישראל עשו הרע בעיני ה', ה' לא הושיע אותם מידו. עד שהחלו בני ישראל להתפלל לפני ה' יתברך שיצילם מיבין מלך כנען.
ובימים ההם, שר הצבא (הבטחון) של יבין מלך כנען, היה סיסרא. ובאותו הזמן, היתה דבורה הנביאה מנהיגה את עם ישראל, כי לא נמצא איש חכם ונבון כמותה בדור ההוא. (תוספות נדה נ.).
והיא קראה לברק בן אבינועם וצותה עליו לצאת למלחמה עם סיסרא, יחד עם עוד עשרת אלפים איש מבני נפתלי, והבטיחה לו שה' יתברך יתן את סיסרא בידו. אולם ברק פחד ללכת לבדו לקרב, וביקש מדבורה שתצא עמו למלחמה. אז אמרה לו דבורה: "הלוך אלך עמך, אפס, כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא". כלומר, הסכימה דבורה לצאת עמו לקרב, אבל אמרה לו, שמאחר ולא בטח בדבריה ויצא לבדו לקרב, לכן, יתן ה' את סיסרא ביד אשה שתמית אותו.
ואמנם, סייע ה' יתברך לישראל, ובלבל את האויב, שירדו הכוכבים ממסילותם, והחל האויר מתחמם מאד, עד שלא יכלו חיילי סיסרא להחזיק מעמד, וביקשו מסיסרא ללכת לרחוץ בנהר. ובנהר עשה ה' יתברך מערבולות וטבעו כולם. ועם ישראל נצחו נצחון מוחץ את צבאותיו של סיסרא. וסיסרא עצמו, ברח ברגליו לבית חבר הקיני, שהיו ידידים עם יבין מלך כנען. ושם גרה יעל. וכשראתה את סיסרא, פנתה אליו ואמרה לו, "סורה אדונִי, סורה אלַי! והוא נכנס לאהל של יעל, ומרוב שהיה צמא, ביקש ממנה שתגיש לפניו מים. אולם היא בחכמתה פתחה את נאד החלב, והשקתה אותו, כדי שירדם.
לאחר שנרדם, נאמר בנביא: "ַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר, אֶת יְתַד הָאֹהֶל, וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָה, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט, וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ, וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת".
ובתרגום יונתן בן עוזיאל פירש, שיעל לא רצתה להשתמש בכלי נשק כדי להרוג את סיסרא, משום שנאמר "לא יהיה כלי גבר על אשה", ולכן הרגה אותו ביתד האהל. והובא בפירוש רש"י (נזיר נט.).
ולפי זה לכאורה אסור לנשים להשתמש בנשק ולשאת אותו עליהן, אפילו לצורך חיוני.
אולם מלבד מה שכבר כתבנו, שבדבר שנשתנו הרגלי בני האדם, ואף הנשים עושות אותו, אין בו איסור משום "לא יהיה כלי גבר על אשה". יש הסבר נוסף בדבר.
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל התייחס לכך בתשובתו (יחוה דעת חלק חמישי סימן נד), וכתב בזו הלשון:
ומה שלא הרגה יעל את סיסרא בחרב, והוצרכה להשתמש ביתד של האהל, לפי שסיסרא היה עייף ונרדם, ויכולה היתה להורגו בנקל על ידי יתד, אבל כשהזמן דוחק וצריך לפעול במהירות, כגון שבאים מחבלים חמושים ומזויינים בכלי נשק מתוחכמים ומסוכנים, בודאי שצריכים למהר לקדם פניהם בנשק כיוצא בו להשמידם ולהכניעם לבל תעשינה ידיהם תושיה, שהבא להרגך השכם להרגו (ברכות סב ע"ב). לפיכך גם לנשים מותר להשתמש בנשק ואין בזה שום חשש איסור.
והביא עוד סמך לדבר, ממה שאמרו במדרש רבה פרשת נשא (פרשה יא סימן ג), "הנה מטתו שלשלמה", של הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו. "ששים גבורים סביב לה", אלו ששים רבוא שיצאו ממצרים, "מגבורי ישראל" לרבות טף ונשים. כולם אחוזי חרב, שנאמר וחמושים עלו בני ישראל. עד כאן. ומבואר שבני ישראל כשיצאו ממצרים, היו כולם נושאי חרב, גם הנשים והטף.
אך יש ללמוד מן המעשה של יעל דבר נפלא, שהנה בודאי יעל הצדקת, היתה נתונה בלחץ גדול באותו הלילה, כמו שגילו לנו רבותינו (ביבמות קג.). והיתה שרויה בפחד גדול, כאשר שר הצבא של האויב ישן בתוך ביתה, ועליה מוטל להרגו כדי להציל את כל בית ישראל. והיא אשה רכה ועדינה, בודאי שידיה רעדו בשעה שבאה להרגו, וכמעט לא עמדה לה נשימתה.
אולם מרוב צדקותה, אפילו בשעה לחוצה כל כך, לא נתנה למחשבות ולרגשות לבלבל את דעתה, והיתה נתונה כולה לעשות רצון ה'. לכן, גם בשעה דחוקה כזו, התבוננה בעצמה, כיצד אוכל להרוג את סיסרה, הלא אם אקח חרב בידי, יש בדבר נגיעה באיסור, ומוטב שאהרוג אותו ביתד האהל, גם אם הדבר קשה יותר.
והשם יתברך ראה את מעשיה הטובים, וזכתה שיזכר שמה לדורות בקרב עם ישראל לטובה ולברכה, וכמו ששרו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם: "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ".
