יום ה' באייר, הוא היום שבו הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל. ונחלקו חכמי ישראל בדורות האחרונים לענין אמירת הלל ביום זה (כפי שאנו אומרים הלל בברכות בימי חנוכה וכדומה.) כי יש סוברים שבכלל אין מקום לאמירת הלל ולשמחה ביום הקמת המדינה. ויש סוברים שכל אחד רשאי לומר הלל ביום זה, להודות ולשבח את השם יתברך על ניסי הקמת המדינה. ויש סוברים שאף יש חובה לומר הלל ביום זה, וגם סוברים כי יש לברך על אמירת ההלל, ממש כדין ימי חנוכה.
ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א נדרש לנושא זה, והעלה שאף אם נכון לומר הלל, מכל מקום אין לברך על אמירת ההלל, משום שלא תיקנו רבותינו אמירת הלל בברכה אלא על נס שנעשה לכל ישראל ממש, שעמדו עליהם להרגם, והשם יתברך הצילם, אבל הניסים שנעשו במלחמת הקומימיות, שהצילנו השם יתברך מיד אויבינו ושונאינו שזממו להכחידינו, לא היו הניסים לכל ישראל, ולכן בודאי שאין לברך על אמירת ההלל ביום העצמאות.
וכתב להוסיף עוד טעם שאין לברך על ההלל ביום העצמאות, הגם שזכינו בעזרת ה' לגבור על אויבינו, מכל מקום, לגבי נס חנוכה, שקבעו רבותנו ימים אלו לימים טובים בהלל והודאה, אמרו בגמרא שתקנו כן מפני הנס של פך השמן שלא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליק שמנה ימים, וכתב המהר"ץ חיות, ולמה לא אמרו שהוא משום נס הנצחון של המעטים כנגד המרובים במלחמה? אלא הטעם, משום שנס זה אינו יוצא מגדר הטבע (וכמו שכתב הר"ן (חולין צה:) שכן מנהגו של עולם ששנים או שלושה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים) ואין אומרים הלל על ניסים נסתרים אשר הקדוש ברוך הוא עושה עמנו בכל עת, מה שאין כן נס פח השמן, שהוא יוצא מגדר הטבע, ולכן תקנו הלל בימי חנוכה. והוא הדין בנידונינו שאף שזכינו בחסדי השם יתברך לנצח את אויבינו הרבים והעצומים, מכל מקום דבר זה לא יצא מגדר הטבע, ובפרט שבימי הקמת המדינה ומלחמות ישראל, כמה נפשות יקרות נפלו במערכות ישראל, ואם כי בסופו של דבר גברו ישראל, מכל מקום אין הדבר חורג מדרך הטבע ולכן אין לקבוע על כך הלל בברכה.
ועוד כתב מרן הרב שליט"א, שמלבד כל זה יש להוסיף, כי הן אמנם רבים ועצומים מגדולי הדור (בתקופת הקמת המדינה) ראו בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה", מכל מקום הואיל ועוד ארוכה הדרך כדי להגיע אל המנוחה והנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, ואין מבחינה מוסרית רוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור הלל בברכה, שהרי מנהיגי צבאות ערב עודם מאיימים לצאת למלחמה על ישראל, ואף כמה מדינות נאורות שהיו נחשבות כידידותיות לישראל, פנו עורף ולא פנים במלחמות שעברו עלינו. ומבחינה רוחנית אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אני להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת, וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה, וסרטים מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת חנויות טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שאלפי ישראל, מתחנכים במוסדות חינוך לא דתיים, ולומדים להתנכר לכל קדשי ישראל, ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים, הלזה צפינו וקוינו במשך כאלפים שנות גלותינו? והרי כתב הרמב"ם "לא נתנבאו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצות כראוי", ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחכמה והאמת, שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, כי כולם ידעו אותי למקטנים ועד גדולים". ומסיבות אלה הרבה משלומי אמוני ישראל אשר רואים שעדיין שכינתא בגלותא, נוהגים שלא לומר הלל כלל ביום העצמאות, וטעמם ונימוקם עמם לרוב יגונם וצערם על מצבינו הרוחני אשר אנו נתונים בו כיום.
ואף כי באמת למרות כל הצללים שמעיבים על נס הקמת המדינה, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות מטובי בנינו עוסקים בתורה יום ולילה בישיבות הקדושות, ואף אצל המון העם אנו מוצאים אזן קשבת לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, על כל פנים אין בכך די לומר שיש חיוב לומר הלל בברכה. וכן פסקו הגאונים: רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, רבי יצחק הרצוג, רבי צבי פסח פראנק, רבי ראובן כץ, רבי עובדיה הדאיה ורבי יעקב הדס, נשיאי הרבנות הראשית לישראל.
ולכן למעשה, הרוצה לומר הלל ביום העצמאות בלא ברכה, רשאי לעשות כן, ומכל מקום טוב לדחות אמירת ההלל עד סיום כל התפילה, משום שעל פי הסוד, אין להפסיק בין תפילת שמונה עשרה לשאר התפילה באמירת ההלל. (מלבד בימים שבהם ההלל הוא מתקנת רבותינו בגמרא,) ומכל מקום במקום שרוצים לומר את הלל מייד אחר חזרת השליח ציבור, אין למחות בידם, מפני שדבר זה אין בו איסור אלא על פי הסוד, ואין בכך איסור מן הדין ממש, אבל אין לברך על ההלל בשום פנים ואופן.
גם לענין ברכת שהחיינו ביום העצמאות, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאין לברך ברכת שהחיינו על עצם יום העצמאות, ויש בכך עון חמור של ברכה לבטלה, וכן פסקו כל נשיאי הרבנות הראשית לישראל שהוזכרו לעיל.
