כתב הטור, בשם רבינו האי גאון, שנהגו שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת (דהיינו חג השבועות) משקיעת החמה ואילך, משני טעמים, האחד משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה, והיו העם בטלים ממלאכתם משום אבלם, על כן גזרו כך לדורות שלא יעשו מלאכה. והטעם השני הוא מפני שאנו סופרים ספירת העומר אחר שקיעת החמה, ובתורה כתוב: שבע "שבתות" תמימות תהיינה, "שבתות" מלשון שבות ולשון שמיטה, דהיינו שזמן ספירת העומר אסור במלאכה, כמו שנת שמיטה. וכן פסק מרן בשולחן ערוך (סימן תצג סעיף ד.) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח עד עצרת משקיעת החמה ואילך.
ודנו הפוסקים אודות מה שכתב מרן בשולחן ערוך "נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה" האם כתב כן בדווקא, שרק נשים מנהגם כן, או שהוא הדין גם לגבי אנשים, כי לפי שני הטעמים שנזכרו לעיל אין טעם לחלק בין נשים לאנשים לעניין איסור זה. וכך אמנם פסק בספר כנסת הגדולה וכן פסק רבינו חיים פלאג'י שאין חילוק בין אנשים לנשים לעניין זה, וכן כתב בספר משנה ברורה.
ומובן שאיסור מלאכה זה אינו כאיסור מלאכה בשבת, כגון הבערת אש, אלא לא נאסרה אלא מלאכה ממש כגון תפירה וכדומה.
אלא שעדיין יש מקום לדון, שלפי הטעם הראשון לאיסור עשיית מלאכה שהוא מפני שאחר השקיעה נקברו תלמידי רבי עקיבא, אם כן, אין טעם לאסור עשיית מלאכה אלא עד יום ל"ד בעומר שהרי בו פסקו למות תלמידי רבי עקיבא, ואם כן מה שנהגו לאסור עשיית מלאכה עד לחג השבועות, אין זה אלא מחמת הטעם השני, שמכיוון שיש בפסוק לשון "שבות", לכן אסור לעשות מלאכה בזמן ספירת העומר. ולטעם זה כתבו הפוסקים, לאחר שכבר ספר ספירת העומר, רשאי לעשות מלאכה, ואם כן יוצא שלפי שני הטעמים, מיום ל"ד לעומר אחרי שכבר ספר ספירת העומר רשאים לעשות מלאכה. שהרי הטעם הראשון כבר אינו שייך כלל, שהרי תלמידי רבי עקיבא כבר לא מתו בימים אלו, וגם הטעם השני אינו שייך, שהרי כבר ספר ספירת העומר. וכן באמת עיקר להלכה להקל באופן כזה, שמיום ל"ד בעומר אחר שספר ספירת העומר, אין צריך להימנע מעשיית מלאכה כלל.
וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמכיוון שאין כל חיוב למנהג זה, כל מי שלא נהג מנהג זה אינו חייב לנהוג בו, ורק הנוהגים כן, להיזהר שלא לעשות מלאכה, עליהם להישאר במנהגם. ובספר שולחן גבוה, להגאון רבי יוסף מולכו, (שחי בשאלוניקי לפני כמאתיים וחמישים שנה) כתב שאצלם האנשים לא נהגו באיסור זה כלל ורק הנשים נזהרו בזה.
