כבר הזכרנו בהלכות קודמות, את דברי רבותינו האחרונים, ומרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שהעיקר בזמנינו בימי אלול ועשרת ימי תשובה, לעשות תשובה על חטאיו, ואין העיקר להתענות ולקרוא כמה פעמים ספר תהלים, ולהרבות באמירת תחנונים, אלא לעשות תשובה ממש, לפשפש במעשיו, ולתקן את דרכיו, ואז תהיה תועלת גם באמירת תחנונים וכדומה.
אמר דוד המלך עליו השלום, "אין אני מתיירא מעבירות שהן חמורות, כי הן חמורות, וממה אני מתיירא? מעבירות קלות, שהן קלות. כלומר, אמר דוד המלך, מהעבירות החמורות, איני צריך להרחיק את עצמי, כי יודע אני שהן חמורות ולא אחטא בהן, אבל אני מתיירא מן העבירות הקלות, המביאות את האדם לעבירות חמורות. וביאר הגאון רבינו יהונתן איבשיץ זצ"ל בספרו יערות דבש, שהרי ברור לכל אדם ירא ה', שלא יחטא חס ושלום בעון חמור, כגון איסור אשת איש, והדבר אינו עולה בלבו כלל, רק בתחילה נכשל בהסתכלות אסורה, ואומר בלבו שאין זה איסור גדול כל כך, ומה בכך שהוא מביט ביופיה, ואחר כך נכשל בדיבור דברים של שטות, וגם בזה אומר בלבו, שלא יבא לידי מכשול. עד שבסופו של דבר הוא נכשל בעברה היותר חמורה שבתורה. וזו הכוונה שהוא מתיירא מעבירות קלות, שמהעבירה החמורה אינו מתירא, שמתחילה לא עלה על לב אדם להכשל בה, רק מן העבירה הקלה הוא בא לידי החמורה.
לכן צריך אדם כל ימי חייו, ובפרט בימים אלה, להכין לעצמו גדרים גדרים, מאיזה עון עליו להתרחק, בכדי שלא יבא לידי מכשול. ויתבונן איזה דבר הוא המביאו לפח העוונות, ויתרחק ממנו. (ואם יש לו בביתו חיבור לאינטרנט שאינו מסונן, יראה לעשות סינון כראוי, שלא יבא לידי מכשול).
ובאמת שאי אפשר להמלט לגמרי מן היצר הרע, אם לא על ידי לימוד התורה, שמי שהוא קשור בתורה, שקובע עצמו לשמוע בכל יום שיעורי תורה, או לימוד בחברותא וכדומה, על ידי זה הוא נשמר מכל חטא, ולעולם אינו נוטה מדרך ה'. וכתב רבינו יהונתן איבשיץ, שלא רק האנשים, עליהם לקבוע עת בכל יום ללימוד תורה, אלא גם הנשים, עליהן לקבוע עצמם לאיזה לימוד באיזה זמן, מאיזה ספר מוסר (כמו ספר פלא יועץ וכדומה), וזה יהיה לאדם ממש כחומה בצורה שלא בקל ילכדו היצר הרע.
נספר מעשה אחד, בכדי להמחיש חשיבות לימוד התורה בכל יום.
לפני כעשרים וחמש שנה, היתה קהלה אחת בשכונת רמות בירושלים, שהיו כולם בעלי בתים אמידים, ששלחו את בניהם ובנותיהם לחינוך מודרני, חלקם לבתי ספר ממלכתיים דתיים, וחלקם לבית ספר חילוניים לגמרי. ובא לשם רב אחד, שהיה עמל בכל כחו בכדי ללמד את כל הציבור תורה. והיה הולך ומדבר עם נשות האנשים, שתעודדנה את בעליהן להגיע בכל יום לשיעור, וכן על זה הדרך, היה קובע אברכים שילמדו עם בני הקהל בכל יום, ומזרזם להגיע לאמירת סליחות בכל יום וכיוצא בזה.
לעומתם, בשכונה אחרת בירושלים, קהלה דומה מאד לקהלה זו, רק שם לא למדו בני הקהל תורה, והרב היה עושה מלאכתו בדרשת ליל שבת ושיעור ביום שלישי, ואחר כך היה מסתלק לביתו לעסוקיו. ועתה כיום הזה, אחר עשרים שנה, אנו רואים מה יצא מאלו ומאלו. שאותם בעלי בתים משכונת רמות, רבים מהם בניהם בני תורה יראי שמים, ורבים עוד יותר נכדיהם בני תורה. אותם העובדים, קובעים עתים לתורה, ומחנכים בניהם בחינוך תורני, ואותם הלומדים, בלאו הכי כל עסקם רק בתורה.
לעומתם, בני הקהל האחר, בעונות הרבים כמה יכאב הלב עליהם, רובם כולם בניהם בנים משחיתים, מעטים מאד מגיעים בכלל לבית הכנסת בשבת, וכולם מזלזלים בעניני צניעות והקפדה על ההלכה, ואין להם כבוד לתלמידי חכמים. וכל כך למה, רק משום שלא היו קשורים לעסק התורה, ולתלמיד חכם הדבוק כולו בתורה. ישמע חכם ויוסף לקח.
