אמרו רבותינו בגמרא במסכת ברכות (דף ה.), בוא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. כלומר, הקדוש ברוך הוא, אינו נוהג כבשר ודם, שכן במדת בשר ודם, אדם מוכר חפץ לחבירו, המוכר עצב, והלוקח שמח, משום שהמוכר מפסיד את אותו החפץ שנאלץ למכור, ואילו הלוקח שמח שזכה באותו חפץ. אבל הקדוש ברוך הוא, כאשר נתן את התורה לישראל, שמח מאד, שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".
והקשה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א (בדרשתו משנת התש"כ), שלכאורה, אין המשל דומה לנמשל, שהרי במדת בשר ודם, כאשר אדם נותן מתנה לחבירו, הוא מפסיד את אותה המתנה, ואותו חפץ אינו שייך לו יותר, מה שאין כן התורה הקדושה, שעדיין היא מסורה בידיו של הקדוש ברוך הוא, בכלל כל העולם כולו המסור בידו, והוא הבין דרכה ויודע את מקומה, ואם כן בודאי שלא שייך לומר שהשם יתברך יצטער על הפסד התורה ממנו.
ותירץ, על פי מה שאמרו במדרש (וכתבו הריטב"א על מסכת עירובין דף יד:), שבזמן שהיה משה רבינו בהר סיני, היה הקדוש ברוך הוא מראה לו, על כמה וכמה פסקי דינים, מ"ט (ארבעים ותשעה) פנים (צדדים) לטמא (לאסור) ומ"ט פנים לטהר. שאל משה את הקדוש ברוך הוא, כיצד הוא הדין למעשה? והשיבו השם יתברך, שיהיה זה מסור ביד חכמי ישראל, שאם רובם מסכימים לטמא, טמא, ואם רובם מסכימים לטהר, טהור.
נמצא אם כן, שמעת נתינת התורה ביד ישראל, שוב אין חוקי התורה תלויים בענין שמיימי דוקא, אלא בדעתם של חכמי ישראל, שאם הם נחלקים על איזה דבר כיצד הוא הדין, ואנו נוטים על פי הכלל "אחרי רבים להטות", הרי שהדין מסור ביד הרוב, להקל או להחמיר.
ובזה פירש עוד מרן הרב שליט"א, ענין מ"ט (ארבעים ותשעה) ימים של ספירת העומר, המקדימים את חג השבועות, שהמשמעות של אותם הימים היא, לרמוז על מ"ט צדדים שהראה ה' יתברך למשה רבינו על כל דין ודין, ויום חג השבועות עצמו, מסמל את מסירת התורה ביד ישראל, שתהיה הכרעת ההלכה מסורה בידיהם.
וכן אמרו בגמרא, שכשראה ה' יתברך את הכרעת חכמי ישראל, אמר, "נצחוני בני", שכביכול, בניו של הקדוש ברוך יכריעו את ההלכה לנצח. וכמו שפירש הרב "בית הלוי", "נצחוני", מלשון "נצח", שאפילו אם יבא אדם אחד, ויעשה אות או מופת בכדי להוכיח את ההלכה כמותו, לא נשמע לו, כי התורה "לא בשמים היא", ואינה תלוייה עוד באותות ובמופתים, אלא בהכרעת השכל הישר, על פי דעתם של חכמי ישראל.
חג שמח, תזכו לשנים רבות נעימות וטובות.
