תשובה: בגמרא במסכת סוכה (דף נא:) אמרו לגבי בני אלכסנדריא של מצרים (שהיו יהודים שעזבו את ארץ ישראל אחר החורבן ועלו למצרים והתעשרו שם עד שהחריבם אלכסנדרוס) שהיו שם קהל גדול מאד מישראל, ובאמצע המקום שהיו מתפללים בו, הייתה בימה של עץ, והחזן עומד עליה, ומכיוון שהמקום היה גדול מאד לפי גודל הקהל, לא הכל יכולים לשמוע ברכותיו לענות אחריהם אמן, ולפיכך היה שמש הקהל מחזיק סודרין בידו (סודרין, פירוש, מטפחות) וכיוון שהגיע הזמן לענות אמן, היה מניף בסודר שבידו, וכל הקהל היו רואים את הסודר מתנופף, והיו עונים אמן.
ומבואר שם בתוספות (בדף נב.) שאף שהיו עונים אמן אחר השליח ציבור, מכל מקום לא היו יוצאים ידי חובה בברכותיו, אבל לענות אמן, צריך כל מי שיודע בבירור שכעת נאמרת ברכה מפי חברו ויודע גם איזו ברכה בירך חברו. לכן הוא הדין לגבי טלפון ורדיו, אף על פי שהקול הנשמע דרך הרדיו והטלפון אינו קולו של המברך ממש, מכל מקום הרי זה דומה למעשה עם בני אלכסנדריא של מצריים. וצריך לענות אמן לקול הנשמע דרך טלפון או רדיו.
ומכל מקום הדבר ברור, שאין לענות אמן על ברכה מוקלטת, משום שבאותו זמן כבר פסקה הברכה ואין לענות אמן על ברכת מכשיר חשמלי. וכן יש לשים לב, בעת שעונה אמן לקול הנשמע דרך הרדיו, שלפעמים הקול נשמע ברדיו מספר שניות אחרי שכבר נאמרה הברכה, והרי זה כברכה מוקלטת שאין לענות עליה אמן.
ומן האמור מבואר, שאף על פי שהשומע קריאת המגילה דרך הטלפון או רדיו בשידור חי צריך לענות אמן לברכות המגילה, מכל מקום אינו יוצא ידי חובת שמיעת מקרא מגילה דרך הרדיו, שהרי סוף סוף אין זה קול אנושי ממש של הקורא במגילה.