"מים לצמאו"
במשנה במסכת ברכות (דף מד.) שנינו: "השותה מים לצמאו אומר, שהכל נהיה בדברו", כלומר, ברכת המים, היא "שהכל נהיה בדברו", אולם על איזה מקרה מדובר במשנה? על מקרה שבו אדם שותה, "לצמאו", מאחר והוא צמא. אבל אדם ששותה ואינו צמא למים, אינו מברך כלל על השתיה.
וכן למשל אדם שאינו צמא כלל וכלל, וכעת הוא שותה מעט מים, כדי לבלוע "גלולה", הדין הוא שאין לו לברך על המים שהוא שותה, מכיון שאינו צמא.
משקאות אחרים
וככל הדברים הנזכרים, מבואר בדברי כל הפוסקים, הלכה למעשה, שמי ששותה ואינו צמא, אינו מברך ברכת שהכל על המים. ורק אם שותה משקאות אחרים, כמו מיץ תפוזים וכדומה, מאחר והוא נהנה במה ששותה, אף על פי שאינו צמא, עליו לברך ברכת "שהכל נהיה בדברו".
שותה לפני צום
בספר שו"ת דבר המשפט (סימן ד) כתב, שמי ששותה בערב תשעה באב, או בערב יום הכיפורים, הרבה מאד מים, כדי שהוא לא יהיה צמא אחר כך, אף על פי שכעת הוא אינו צמא, יש מקום לומר שעליו לברך "שהכל נהיה בדברו", מאחר וסוף סוף, הטעם שבגללו הוא שותה כעת, הוא כדי להציל אותו מהצמא שעלול לבוא לאחר מכן. ודן בזה בסברא ובראיות.
אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (הליכות עולם ח"א עמוד שנב) כתב, שלפי דעתו נראה, שאדם ששותה בערב תענית כדי שהוא לא יהיה צמא לאחר מכן, אינו רשאי לברך שהכל על השתיה, כי אינו צמא באותו זמן שבו הוא מברך.
שותה ביום חם
ולאור האמור כתב עוד מרן זצ"ל, שמי ששותה ביום חם, והוא אינו צמא כלל, אלא שותה על מנת שלא יצמא אחר כך, ושלא יאבד נוזלים בהליכתו כחום היום, אינו מברך כלל על המים ששותה.
וכן השותה הרבה מים כדי שלא יכאב ראשו, והוא אינו צמא, אינו מברך על המים.
ולסיכום: אין לברך ברכת שהכל על המים, בשום מקרה, אלא אם כן האדם שותה מאחר והוא מרגיש צמא.
