בילקוט שמעוני אמרו, אמר לו דוד לשאול, "וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי", (כלומר, דוד המלך קרא לחמיו שאול בתואר "אבי"). ומכאן למדו רבותינו שחייב אדם בכבוד חמיו כשם שחייב אדם בכבוד אביו, שהרי השווה הכתוב את חמיו לאביו. וטעם הדבר שחייב אדם לכבד את חמיו, מפני שאשתו של אדם הרי היא כגופו ממש, והואיל ואשתו חייבת בכבוד אביה, כמו כן הוא חייב בכבוד אביה. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך יורה דעה (סימן רמ), שחייב אדם בכבוד חמיו.
וכמו כן פשוט שעליו לכבד את חמותו. וכן האשה מחוייבת לכבד את חמיה ואת חמותה, ובמשנה במסכת סוטה (פרק תשיעי, דף מט עמוד ב) שנינו: בעקבות משיחא (סמוך לביאת המשיח) חוצפא יסגא, (החוצפה תתרבה), ויוקר יאמיר (המצרכים ימכרו ביוקר), הגפן תתן פריה והיין ביוקר (כלומר, יהיה שפע בעולם, ובכל זאת היין יהיה נמכר ביוקר מפני שישתו ממנו הרבה, שיתרבו בתי משתאות), והמלכות תהפך למינות, ואין תוכחה (כי כל מי שבא להוכיח את חבירו ולהעיר לו על מעשיו הרעים, הלה אומר לו, אתה בעצמך חוטא ואיך תוכיח אותי?), בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, "כלה בחמותה", (והוא מפורש בדברי הנביא, מיכה פרק ז), וכן יש גורסים "חתן בחמיו". ומכאן שמה שבזמן הזה הרבה פעמים נשמעים דברי חוצפה מהכלה כלפי חמותה, וכן מהחתן כלפי חמיו, הרי זה בכלל הסימנים של סוף הגלות, שהם סימני חטא וחוצפה. ואף על פי שלעתים אנו רואים שהורי האשה או הורי הבעל אינם נוהגים כהוגן עם חתניהם ועל כלותיהם, מכל מקום אסור לדבר או לנהוג כלפיהם בחוצפה, ולעולם חייבים בכבודם. ואם היחסים עם ההורים מביאים לידי מחלוקת בין בני הזוג, או שגורמים לצער גדול וכדומה, יש להתייעץ עם תלמיד חכם אמתי, שיורה לבני הזוג דרך ישרה כיצד עליהם לנהוג.
ויש לציין בהקשר לכך את דברי הגאון רבינו יעקב עמדין (בשו"ת שאילת יעב"ץ סימן לב), שמה שמצוי מאד שיש שנאה בין כלה לחמותה, הוא בדרך כלל מפני שהן דרות יחד בבית אחד, שדבר זה מביא לידי פירוד ומחלוקת מצד הטבע, אבל אם אינן סמוכות כל כך זו לזו, אז קרוב הדבר שיתנהגו באהבה זו לזו. ישמע חכם ויוסף לקח.
והנה זו לשון רבינו הטור: חייב אדם בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו. ואחר כך כתב הטור: וחייב לכבד את חמיו שנאמר ואבי ראה גם ראה. וכתב רבינו הבית חדש, שיש לדייק מלשון הטור שכתב לגבי האח הגדול שחייב לכבדו "ככבוד אביו", ואילו לגבי חמיו לא כתב אלא שחייב לכבדו. ומוכח מזה שאין החיוב לכבד את חמיו גדול כל כך, ועל כן אינו חייב לכבדו ככבוד אביו ממש, אלא רק שיקום לפניו וכדרך שמכבדים את הזקנים, ולהדרו, וכשעולה חמיו לספר תורה יעמוד לכבודו כל זמן עלייתו לתורה, וכמו שביארנו לגבי האב. ולא יקראנו בשמו אלא עם תואר "רבי" פלוני.
ומבואר אם כן להלכה, שהגם שחייב אדם בכבוד חמיו, שלא לקראו בשמו הפרטי, וכן שיקום לפניו וכיוצא בזה, מכל מקום אינו חייב לכבדו ממש כדין כיבוד אביו ואמו, שחייב לדאוג להם בכל עניניהם (כאשר ביארנו בהלכות כבוד אב ואם), ודי לו במעט כבוד כדרך שמכבדים את הזקנים.
ולסיכום: חייב אדם לכבד את חמיו בקימה והידור, כאשר מגיע חמיו לתוך ארבע אמותיו (שני מטר), וכמו שיש לכבד את הזקנים. אבל אינו חייב לכבדו כפי שמחוייב בכבוד אביו. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שיש נוהגים לנשק ידי חמיו בדרך כבוד ויקר, וכן ראוי לעשות. ובפרט כאשר חמיו הוא בעל תורה ומעשים טובים. והוא הדין שחייב אדם לכבד את חמותו כראוי לה. וכן האשה חייבת לכבד את חמיה וחמותה כמיטב יכולתה.
ואין לקרוא לחמיו או חמותו בשמם הפרטי, אלא יקראם, או "אבא" ו"אמא", כמו שיש נוהגים, או יקראם בתוספת תואר כבוד, "רבי" פלוני. או ימנע לגמרי מלקרוא להם.
