הוספה בענין עשרה בטבת: אמש למדנו, שנכון לקבוע תפילת מנחה היום בשעה מאוחרת, כדי שיוכלו לומר ברכת כהנים, והעירו על זה שלא כן כתב מרן זצ"ל (בעמוד קג), לגבי עשרה בטבת שחל בערב שבת, שאז אדרבה נהגו בירושלים להתפלל מוקדם יותר, מפני כבוד השבת. אבל בשאר התעניות נכון להתפלל מאוחר כדי שיוכלו לברך ברכת כהנים. ומכל מקום אין זה מעכב, ובכל מקום יעשו כמנהגם.
* * * * * * * * * * * * * * * *
בפרשת השבוע, אנו קוראים על הופעת יוסף בפני אחיו, באומרו להם: "אֲנִי יוֹסֵף! הַעוֹד אָבִי חָי? ומרוב בהלה, לא יכלו אחיו להשיב לו דבר, כמו שנאמר "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו".
בספר "תורת חסד", עמד על תמיהה גדולה שיש בכל סיפור יוסף ואחיו:
מפורש במדרשי חז"ל, כי אחי יוסף, התחרטו על מכירתו, ולכן טרם בואם למצרים, קבלו עליהם לפדות אותו בכל סכום שיבקשו מהם. ולכן בהכנסם למצרים, נכנסו דרך עשרה שערים שונים, ובמשך שלושה ימים חקרו ודרשו היכן הוא יוסף, בתקוה שיוכלו למצוא אותו. ומחמת ההתנהגות הזו, הבינו כאשר יוסף חשד בהם שהם מרגלים, כי אכן, התנהגותם, היתה התנהגות של מרגלים.
אולם יש לשאול, הכיצד זה, לא העלו השבטים הקדושים בדעתם, שאולי "צפנת פענח" המשנה למלך מצרים, הוא הוא אחיהם יוסף?! ואם נאמר, שלא ראו זאת, מפני שיוסף עזב אותם בטרם גדל זקנו, ועתה כבר היה מגודל זקן, עדיין הדברים תמוהים מאד, שהרי במשך דקות ארוכות הם ניהלו שיח עם יוסף, כיצד זה לא עלה בדעת אף אחד מהם שזהו יוסף בעצמו? הרי פניו הן אותן פנים, וקולו נשאר כמות שהיה, איך לא שמו לב לכך?
השאלה מקבלת משנה תוקף, כאשר אנו ממשיכים להתבונן בפרשה:
אמרו רבותינו, שבשעה שביקש יוסף לאסור את יהודה, קמו שבעים מגיבורי מצרים לאסור אותו, אך הוא התגבר על כולם בכח נסי שהיה לבני יעקב. עד שביקש יוסף מבנו, מנשה, שיאסור את יהודה.
מנשה בן יוסף, במכה אחת, הכניס את שמעון לבית האסורים, וכבל אותו בשלשלאות של ברזל. כאשר ראה זאת שמעון, אמר: "מכה של בית אבא היא"! הבחין שמעון כי מכה כזו, בכח מעל הטבע, אינה מאחד מאנשי מצרים, אלא מאחד מבני משפחתם.
ואם כן, כיצד לא העלו האחים בדעתם כי יוסף אחיהם עומד לפניהם??
זאת ועוד. בהמשך הפרשה אומר יוסף לאחיו: "אֶת הָאֱלֹקִים אֲנִי יָרֵא"! בכל ארץ מצרים לא היה אדם אחד ירא שמים, ירא ה', ואילו יוסף אומר לאחיו בפה מלא, כי הוא כמוהם, הוא ירא שמים. ואם כן, שוב, כיצד לא הבחינו בכך שזהו בעצם יוסף? כמו כן, יוסף מטריד את השבטים שוב ושוב, בתופעות שאין להן הסבר, הוא יודע עליהם הכל, בטענה כי הגביע שלפניו מגלה לו סודות, ובכל זאת, האחים לא מעלים בדעתם כי הוא יוסף!
מסביר זאת רבינו חיים בן עטר, בספר אור החיים (בפרשת מקץ), כי אחי יוסף, שהם אשר מכרו יוסף, בגלל חלומותיו, היה ברור בעיניהם, כי יוסף הוא שהביא עליהם צרה גדולה, הוא היה אשם במה שאירע, בגלל חלומות ההבל שלו, שהוא יהיה מלך וכל אחיו ישתחוו לו, לכן לא היו יכולים האחים להעלות כלל בדעתם, שהחלומות הללו באמת התגשמו, וכי המלך העומד לפניהם, והם משתחוים לפניו, הוא הוא יוסף! גם לא יכלו כלל להעלות בדעתם, שחלומותיו היו בעצם אמתיים, ואם כן, המכירה היתה שלא כדין, והם האשמים האמתיים בכל מה שקרה להם ולאביהם! המחשבה הזו, פשוט לא יכלה לעלות בדעתם!
וכלשונו של רבינו האור החיים: מפני שראו את יוסף ברום המעלות, "הרחיקו מלבם מחשוב דבר זה", הם ממש הדחיקו את המחשבה ההגיונית ביותר, שיוסף הוא העומד לפניהם!
אמנם אין לנו מושג דק במעלתם ובמחשבותיהם של השבטים הקדושים, אך נוכל ללמוד מן הדברים מוסר השכל גדול:
כאשר אדם שקוע בטבע, שקוע בתאוות, שקוע במחשבות ובאידיאולוגיות שונות, לא רק שהוא לא זוכה להכיר את האמת, אלא שגם כאשר האמת תזרח כמו שמש מול פניו, הוא יכסה אותה, ויאמר "זו לא שמש"!
מספרים, שפעם דיברו לפני הגאון הצדיק רבי אליהו דסלר, בעניני מלחמה שאירעה, והדוברים אמרו זה לזה: "נכון שהכל מן השמים, אולם בכל זאת, בוא ונדבר על פי הטבע, איך יתכן שפלוני ינצח את אלמוני". נענה הרב דסלר ואמר: דומה הדבר לשני אנשים שאומרים: "אנו יודעים שהאמת היא כך וכך, אבל בוא ונדבר כמו משוגעים"!
עלינו להתרומם מעל המוסכמות שקבענו לעצמינו, עלינו להיות פתוחים, כנועים, מוכנים ומזומנים לקבל את האמת ואת התוכחה ממי שאמרה. וה' יזכינו לעשות רצונו כרצונו, לעובדו בלבב שלם.
שבת שלום!
