מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל
נאמר בפרשה: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". ידוע, שבכל מקום שמוזכר שם ה' (לא אלוקים, אלא ה', באותיות יו"ד, וה"י, ווא"ו וה"י), הכוונה היא למידת הרחמים של ה' יתברך. כמו שאנו אומרים בי"ג מידות, ה' ה' אל רחום וחנון. מה שאין כן השם "אלוקים", שאז הכוונה היא למידת הדין שבה מנהיג ה' את העולם.
אמרו רבותינו במדרש, שכאשר רצה ה' יתברך לברוא את העולם, רצה לברוא אותו שיתנהל במידת הדין, שכל אדם שיחטא, מיד תנהג בו מידת הדין, וכפי שעשה, כך יעשה לו. אם יעבור על החוק, מיד יענש. ראה הקדוש ברוך הוא שהעולם לא יוכל להתקיים בצורה כזו, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום "וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי", לכן החליט הקדוש ברוך הוא שהעולם יתנהל גם במידת הרחמים, לפנים משורת הדין, וזה מה שנאמר "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם", "ה' אלוקים", הכוונה גם מידת הדין וגם מידת הרחמים.
ואומרים רבותינו, שלא רק ששיתף ה' יתברך את מידת הרחמים עם מידת הדין אלא שהקדים את מידת הרחמים, שהרי נאמר "ה' אלוקים", ולא נאמר "אלוקים ה'". ועלינו להבין, מה הכוונה בזה שהקדים את מידת הרחמים? מה זה משנה איזו מידה כתובה ראשונה?
ביאור הדברים, הוא על פי דברי הגמרא במסכת פסחים (דף קיח.), שם דרשו רבותינו "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", שגובה חובתו בטובתו. ומה ביאור הדברים?
לפעמים, אדם עובר עבירה, ומרוב חומרת המעשים שלו, נגזרת עליו חס ושלום מיתה כדי לכפר על חטאו. כמו שנאמר, "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת", אבל הקדוש ברוך הוא רחמן, מה עושה? נותן לאדם טובה, וגובה את אותה הטובה, וזהו מה שאמרו "שגובה חובתו בטובתו". לוקח מן האדם החוטא כסף, ממון, קודם כל נותן לאדם כסף וזהב, והנה ביום אחד אותו אדם מפסיד את כל כספו. הוא יושב ובוכה וצועק, אך אינו יודע שה' נתן ה' לקח, מי נתן לו את הכסף? ה' יתברך, ולשם מה נתן לו את הכסף, כדי לקחת אותו ממנו, כדי לכפר לו על מעשיו. וכך גובה את חובו מכל חוטא וחוטא לפי ענינו, עשיר בשורו, עני בשיו, אלמנה בתרנגולתה, כל אחד לפי ערך הממון שלו. לוקח ממנו ממון ומכפר עליו. זהו מה ש"הקדים" ה' יתברך את מידת הרחמים למידת הדין, ראשית כל נותן בידו ממון, ואחר כך לוקח אותו כדי לכפר על האדם.
בספר ה"ילקוט" מובא מעשה בענין הזה. שם מסופר, שהיה מלך אחד, והיה אדם אחד מאוהביו הגדולים, שהיה איש מלא חן וחכמה, וה' נתן לו מענה לשון, ובכל מקום אליו היה מגיע, היה מפרסם לטובה את שמו של המלך, אומר לכולם, תראו איזה מלך אציל! איזה טוב לב! כמה הוא דואג לאזרחים שלו! עד שנעשה לב העם כולו קשור למלך, כולם היו מעריצים את המלך. והמלך ידע את כל אשר נעשה, הוא ידע מי הטיב לו וגרם לכך שהעם כל כך אוהבים אותו. ושמר את הדבר בלבו.
והנה יום אחד, אותו אדם שהיה אוהבו של המלך, נכשל, ועבר עבירה חמורה על חוקי המדינה. מאחר והוא היה אדם נכבד, הושיבו במשפטו חמישה שופטים בכירים, עיינו היטב בתיק שלו, ואמרו, אין מה לעשות! אין משוא פנים בדבר! אדם זה באמת נכשל בעבירה חמורה על החוק, ויש להשית עליו עונש של שנת מאסר אחת!
אחד השופטים, שהיה אוהבו של אותו אדם, פנה אל השופטים ואמר להם, ראו נא אחי, אין ספק שהצדק עמכם, אדם זה עבר עבירה וראוי הוא לעונש כזה. אבל אולי, ניתן לו אפשרות חילופית, נכתוב, שאם ישלם סכום גדול של מאה אלף דולר לאוצר המלכות, הוא יוכל לפדות בכך את מאסרו! והרי אנחנו יודעים שאין לאדם זה מאה אלף דולר, ובכל זאת, בואו וניתן לו את האפשרות! שמעו השופטים והסכימו, כתבו בפסק הדין, שעל האדם הזה לשבת בבית הסוהר במשך שנה תמימה. ואם ישלם מאה אלף דולר לאוצר המלכות, יוכל בזה לפדות את מאסרו. את פסק הדין חתמו בכך שהוא יכנס לתוקף מיד בתום שלושים יום.
מסכן אותו אדם, לא היה לו סכום כסף גדול כל כך, לכן החל לנסות להשיג הלוואות, פנה לכמה קופות של גמילות חסדים, וכל אחד השיב לו, שלא יוכל לתת בידו הלוואה של יותר מחמשת אלפים דולר. וכך הלך והסתובב עד שהתייאש. הבין שאין לו ברירה, ויהיה עליו לשבת בבית הסוהר.
בלילה האחרון לפני כניסתו לבית הסוהר, באו כל בני משפחתו להפרד ממנו, והיו כולם בוכים ועצובים. אך אין מה לעשות. בשעה עשר בלילה, הלכו כולם ועזבו אותו בביתו עם בני משפחתו הקרובה.
בלילה ההוא נדדה שנת המלך, הוא עקב אחרי אותו אוהב, וידע שהוא לא הצליח להשיג את סכום הכסף שיפדה אותו מהמאסר. מה עשה? לקח מזוודה, ושם בתוכה אלף שטרות של מאה דולר. קרא לבנו, יורש העצר, ואמר לו, תראה בני, איך אני אעזוב אדם כזה שכל ימיו היה מוסר את נפשו בשבילי? איך אני אתנהג ככה? עלי לדאוג לו. אבל אסור שידעו מכך שאני אעזור לו. לכן אבקש ממך, קח את המזוודה הזו, ובשעה שתים בלילה, תלך על יד ביתו של אוהבי, תנפץ את זכוכית החלון ותזרוק לשם את המזוודה, ומיד תברח משם!
הלך יורש העצר, בשעה שתים בלילה, ויפן כה וכה וירא כי אין איש. שבר את החלון וזרק בתוכו את המזוודה, ורץ רץ, ברח לו.
אותו אדם ובני ביתו שמעו קול נפץ באמצע הלילה, מיד קמו ממיטותיהם, הדליקו את האורות, וראו מזוודה. בתחילה חששו, אולי מדובר במטען נפץ, התבוננו, וראו שאין חוטים ואין שום דבר מחשיד, לאט לאט פתחו את המזוודה, וכולם פרצו בצעקה "וואי – הכל מלא ירוקים!!!!!!" ישבו וספרו את הכסף, ומצאו שיש שם בדיוק מאה אלף דולר.
בבוקר הלך אותו אדם, מסר את הכסף לפקיד ההוצאה לפועל, שם ספרו את הכסף ונתנו לאותו אדם אישור שהוא פטור מן המאסר.
כך עושה הקדוש ברוך הוא. אדם התחייב מיתה. בא הקדוש ברוך ומרחם עליו, חבל עליו שימות, הרי הוא מחנך את ילדיו לתורה, בודאי ימשיך לגדל דורות של שומרי מצוות. לכן עושה שאותו אדם ישמע פירסום "פייס פייס", "עשרה מיליון שקל בפייס", ואותו אדם הולך וזוכה, והוא בא לביתו שש ושמח, אך אחרי כמה זמן הפסיד את כל כספו. וכל זה עשה ה' יתברך כדי לפדות את האדם הזה מן המוות, להציל אותו מיסורים אחרים. זה "גובה חובתו בטובתו", והכל לכפר עוונותיו של האדם. לכן בכל דבר צריך להצדיק את הדין, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום!
שבת שלום.
