מרן החיד"א דרש בספרו "דְּבַשׁ לְפִי", כי במילה "סֻכָּה" מצאנו רמז לדיני הסוכה: כי יש שעושים את הסוכה עם ארבע דפנות, שהיא מצוה מן המובחר. וסוכה כזו רמוזה באות ס', שהיא מוקפת מכל צידיה. ויש שעושים שלוש דפנות כמו האות כ'. ויש שעושים שתי דפנות, ומוסיפים דופן אחת מן הצד, כמו האות ה'. (ובסוכה זו יש פרטים שיש להקפיד עליהם כדי שתהיה כשרה).
למדנו אם כן דבר מיוחד שאנו מוצאים כבר ביסוד הדין של מצות הסוכה, שאפשר לעשות בה רק את "עיקר הדין". ואפשר להחמיר ולהוסיף עליה עוד ועוד למצוה מן המובחר. וכן בדומה לזה מצאנו בתלמוד ירושלמי, שיש לסדר את הסכך באופן שיוכלו לראות את הכוכבים דרכו. ובתלמוד שלנו מבואר שאין זה חיוב ממש, רק שטוב יותר לעשות כן. והענין הזה במצות הסוכה, שיש בה מקום לחומרות נוספות, הוא ענין שצריך הסבר.
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (מאור ישראל עמוד עה) הסביר את הדברים, כי סגולת מצות הסוכה, שהיא שייכת לכלל ישראל. ובכלל ישראל תמיד יש אנשים המדקדקים יותר, ויש שמדקדקים פחות, ולכל אחד ואחד יש מקום בסוכה.
ולכן אנו לוקחים בחג הסוכות ארבעה מינים. שהאתרוג רומז לתלמיד חכם שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, כשם שלאתרוג יש טעם וריח. וההדס שיש לו ריח טוב רומז על מי שיש בו מעשים טובים. הלולב רומז על מי שיש בו תורה ואין בו מעשים טובים, כשם שהלולב (עץ התמר) יש בו טעם אבל אין בו ריח טוב. ואילו הערבה, שאין בה לא טעם ולא ריח, רומזת על עמי הארצות שאין בהם כלום, ונקראים עניים, שאין עני אלא בדעת (בנדרים מא.), ועל אותם אנשים פשוטים נאמר "וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת" (כמבואר במנחות כז.).
וכעת בחג הסוכות, אומר הקדוש ברוך הוא, יעשו כולם אגודה אחת ומכפרים אלו על אלו! וכל זה בתנאי שבסופו של דבר כולם אגודים יחד עם התלמידי חכמים, אבל הערבה לבדה, ראוי לחבוט בה, שאין בה לא טעם ולא ריח. וזהו היסוד שאנו למדים מכאן, שיש להקפיד ולהשאר תמיד אגודים עם תלמידי חכמים, ולא לחשוב שחס ושלום נוכל להסתדר בלעדיהם. ולכן גם כאשר אגודים יחד, הערבה צריכה להיות נמוכה מהלולב ושפלה מכל המינים. וההדס גבוה מעט, אך עדיין אינו גבוה כמו הלולב, והלולב אף הוא, אינו שלם, שהרי צריך הוא לאתרוג. והאתרוג, הרי גם הוא יודע, בזמן שעוד היה גדל על עץ, הרי היו שם אתרוגים אחרים נאים ממנו, ולכן אינו מתגאה בלבו, אך בין פשוטי העם, הוא היפה והמהודר. ולכן אתרוג בראשי תיבות "אל תבואני רגל גאווה". שסוף סוף לא יתגאה. (וכן ידוע בעת שמרן זצ"ל היה נכנס לכנסים גדולים ובהם המון בני אדם היו שרים לכבודו, היה ממלמל בפיו "אל תבואני רגל גאווה" כדי שלא יטעה ויתגאה חס ושלום).
חג שמח! תזכו לשנים רבות נעימות וטובות!
