הבקלאווה, היא עוגה, שעושים מעלי בצק דקיקים, וביניהם מניחים מיני אגוזים ותבלינים וסוכר ודבש וכדומה, ומבחינה כמותית, רוב עוגת הבקלאווה מורכבת ממיני האגוזים שיש בה, ולא מן הבצק, שהוא מועט מאד ומלא בחללי אויר. וכן וופלים, הם עלי בצק אפויים, שמרחו ביניהם ממרח שוקולד או לימון וכדומה. והשאלה שנדון בה בימים אלה היא, איזו ברכה ראשונה יש לברך על מאכלים כאלה, ואיזו ברכה אחרונה יש לברך עליהם.
עיקר וטפל – תערובת עם מין דגן
כבר ביארנו בעבר, שכאשר מאכל עשוי מכמה מיני מאכל שברכותיהם שונות, יש לברך עליו כפי ברכת המאכל העיקרי שבתוכו. ולפיכך כתבנו שכאשר אוכל אדם עלי גפן הממולאים אורז, עליו לברך עליהם ברכת "בורא מיני מזונות", מפני שהאורז הוא עיקר המאכל, ולא העלים העוטפים אותו, שהם טפלים לאורז.
אך הסברנו, שכל זה דוקא במאכל שמעורבים בו סתם שני מינים. אבל כאשר מעורב במאכל "מין דגן", כגון קמח או פירורי לחם, אז לעולם ברכת אותו המאכל היא כברכת מין הדגן, משום שישנה חשיבות רבה לחמשת מיני דגן, המשביעים את הלב, עד שראוי לעשות מהם לחם, ולעולם הם נחשבים לעיקר המאכל.
ברכת הבקלאווה והוופלים
לאור האמור נלמד, כי עלי בצק דקים הממולאים באגוזים (בקלאווה), אף על פי שהאגוזים הם עיקר המאכל, מכל מקום מאחר ועלי הבצק עשויים מין דגן, יש לברך עליהם ברכת מזונות, ולא ברכת בורא פרי העץ. וכן הדין לגבי בורקס גבינה או תפוח אדמה וכדומה. וכמו כן עלי וופל, שמרוח ביניהם ממרח שוקולד או לימון וכדומה, ברכתם היא מזונות, בלי שום ספק, מאחר והעלים נותנים טעם רב בוופל כפי שידוע לכל.
ברכת עוגת גבינה
כמו כן עוגת גבינה, שיש בתוכה מעט קמח, והקמח בא על מנת לתת בה טעם טוב, הרי ברכתה "בורא מיני מזונות", אפילו אם הוא מועט באופן יחסי לגבינה ולשאר המרכיבים.
כאשר הקמח לא בא לתת טעם
אך חובה עלינו לחזור ולהבהיר, שכל מה שלמדנו עד עתה, שמין דגן נחשב תמיד לעיקר המאכל, הדבר תלוי בתנאי אחד, והוא, שמין הדגן "נותן טעם" במאכל, אבל אם מין הדגן לא בא אלא כדי "להעמיד" ולייצב את המאכל, או לדבק בין חלקי המאכל, אז אין הוא נחשב לעיקר, ויש לברך על המאכל את הברכה הראויה לו.
ודין זה נתבאר בגמרא במסכת ברכות (לז:), שכל שעירב את הקמח במאכל רק על מנת לדבקו, אינו מברך עליו בורא מיני מזונות. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן רח).
ומן האמור אנו למדים לענין עוגות העשויות ביצים ושמן וסוכר וכיוצא בזה, ומערבים בעיסת העוגה מעט מאד קמח (למשל כף אחת לכל העוגה), שלא על מנת לתת טעם, אלא בכדי שהעוגה "תתפס" ותעמוד היטב. הרי שברכת העוגה היא "שהכל נהיה בדברו", מפני שהסוכר והביצים הם עיקר בתוכה, והקמח לא בא אלא לדבק בלבד, ועל כן הוא אינו יכול להחשב עיקר המאכל.
וכן הדין לגבי "נשיקות" "קצפיות" של סוכר, שאף על פי שלעתים מערבים בהן מעט קמח, מכל מקום ברכתן "שהכל נהיה בדברו". וכן פסק רבינו הרמב"ם (בפרק ג מהלכות ברכות), שכל שנתנו את מין הדגן בתערובת על מנת לדבק את המאכל, אין לברך עליו בורא מיני מזונות. והוסיף עוד, שהוא הדין אם נתן את מין הדגן בתערובת על מנת לתת בה ריח או צבע, שכל שאין מין הדגן בא על מנת לתת טעם, אין הוא נחשב לעיקר המאכל, ואין לברך עליו בורא מיני מזונות.
ובהלכות הבאות נרחיב את היריעה בשאלות שלפנינו.