שאלה: מי שחלה מחמת התקררות ונפל למשכב, באופן שהוא גרם לעצמו את החולי על ידי חוסר זהירותו, האם כשיבריא צריך לברך ברכת הגומל?
תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו, שמי שנחלה בחולי כזה שנאלץ לשכב במיטה, כגון שחלה בשפעת רצינית, כאשר יבריא, עליו לברך ברכת הגומל בפני עשרה אנשים מישראל, וכפי שנתבאר.
ועתה נדון, במי שנחלה מחמת פשיעתו, כלומר, מחמת רשלנותו, שיבריא האם יברך "ברכת הגומל" או לא.
"הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים"
והנה בגמרא במסכת כתובות (דף ל.) אמרו, "הכל בידי שמים, חוץ מצנים ופחים, שנאמר, צנים ופחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם". ופירש רש"י, שכל מיני פורענות הבאים על האדם, גזירה מן השמים הם, חוץ מצנים ופחים, כלומר, קור וחום, שפעמים באים עליו בפשיעתו.
ואם כן, מכיון שהאיש הזה פשע ומחוסר זהירותו לקה בשפעת או מחלה דומה, לכאורה אין מן הראוי שיברך הגומל, שהרי הברכה תהיה לו למזכרת עון על מה שחטא בכך שלא נזהר כראוי לשמור על בריאותו.
האם יצחק אבינו בירך הגומל אחרי עקדתו?
וכבר נחלקו בנדון קרוב לזה, גדולי הדור לפני למעלה ממאתיים שנה, כי הגאון מרן החיד"א הביא תשובה מאביו הגאון רבי יצחק זרחיה אזולאי ז"ל, בענין יצחק אבינו שניצול מהעקידה, האם נתחייב בברכת הגומל, כיון שהגיע לסכנה וניצול ממנה, וכן הכהן הגדול שהיה נכנס ביום הכפורים לקודש הקדשים, במקום אש להבת שלהבת, האם יברך הגומל בצאתו בשלום מן הקודש. והשיב, כי מעולם לא תיקנו חכמים לברך הגומל אלא דוקא על צרה הבאה לאדם בעל כרחו ושלא מדעתו, ונעשה לו נס, שאז חייב לברך, כאותם ארבעה שצריכים להודות, חבוש ים יסורין מדבר, שסימנם: וכל החיים יודוך סלה. שיורדי הים בעל כרחם צריכים לעבור בו לצורך פרנסתם וכיוצא בזה, וכן הולכי מדברות בעל כרחם הם צריכים ללכת במדבר הגדול. מה שאין כן אדם העושה דבר מרצונו ומכניס עצמו לסכנה, אין צריך לברך, ועקדת יצחק שהיתה בציווי ומאמר השם יתברך, אף שהקדוש ברוך הוא עשה לו נס, אין צריך לברך, וכן הכהן הגדול כיון שנכנס על פי מצות ה' שיכנס לפני ולפנים, כי כן יסד המלך מלכו של עולם לצורך מחילת עונות בית ישראל, לא נתחייב בברכת הגומל.
והגאון רבי אליעזר נחום השיב על דברי רבי יצחק זרחיה אזולאי, וכתב שלדעתו פשוט שהכהן הגדול היה מברך הגומל בצאתו בשלום מן הקודש, כיון שניצול ממקום סכנה, אף על פי שעשה כן מדעתו.
ואם כן לכאורה נראה שאף נדון שאלתינו תלוי קצת במחלוקת הפוסקים הללו. שלדעת רבי יצחק זרחיה אזולאי, מי שגרם לעצמו את החולי, אינו רשאי לברך הגומל, ואילו לדעת רבי אליעזר נחום, עליו לברך הגומל.
הרפואה תמיד באה מאת ה'
אמנם, בשאלתינו ממש דן הגאון רבי אברהם מיוחס בשו"ת שדה הארץ, האם צריך לברך הגומל על מי שחלה בצנים פחים, ובתוך דבריו כתב, "ואף על פי ששמעתי בשם הרב המובהק רבי יהודה הכהן ז"ל, שאמר, שבחולי כזה שבא על ידי האדם עצמו אינו צריך לברך הגומל, מכל מקום מכיון שאין ספק שהסרת החולי אינה אלא על ידי הקדוש ברוך הוא, שאין רפואת החולי על ידי בשר ודם, אלא השי"ת שולח דברו הטוב וירפאהו, בודאי שצריך לברך הגומל, ולהודות לה' אשר גזר אומר לרפאותו מחוליו, ומה איכפת לנו שהחולי בא על ידי פשיעתו. וסיים, וכן מנהג העולם לברך ברכת הגומל על מחלת הקדחת של צנים ופחים, לאחר שעבר החולי מכל וכל ונתרפא לגמרי. הרי מבואר בפירוש שגם אם נפל למשכב באשמתו על ידי חוסר זהירותו מהקור והחום, כשיתרפא צריך לברך הגומל.
מי שניסה להתאבד
וגדולה מזו כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים, אודות מי שניסה לאבד עצמו לדעת, על ידי שתיית רעל מסוכן, ועל ידי טיפול רפואי נמרץ שב לאיתנו ועמד על בוריו, האם יברך הגומל, והשיב, שנראה פשוט שחייב לברך הגומל, שאף על פי שסתם חולה שנתרפא שמברך, היינו כשהחולי בא לו בעל כרחו, שלא היה רצונו בכך, ומן השמים גזרו עליו, וכשקם מחוליו צריך להודות לה' בברכת הגומל, אבל בנדון זה הוא עצמו הביא את עצמו לחולי מסוכן זה, מכל מקום נראה שאין חילוק בזה, שעיקר תקנת הברכה אינה אלא על הרפואה, שמן השמים חסו עליו וריפאוהו, ולכן אין כל הבדל בין סתם חולה שנתרפא לזה שניסה לאבד עצמו לדעת, כולם צריכים לברך הגומל.
ולכן לסיכום: מי שחלה מחמת חוסר זהירותו, והבריא, צריך לברך הגומל, כי הרפואה היא ביד ה', ללא קשר לסיבת המחלה. וכמבואר בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן יד).
