בהלכות הקודמות
ביארנו את עיקר הדין, שהאוכל שני מיני מאכל שברכתם שונה זה מזה, והיה האחד מהם עיקר והשני טפל לו, אינו מברך על כל אחד מהם בפני עצמו, אלא מברך על העיקר ופוטר את הטפל. ולפיכך, אם היה אדם אוכל דבר שהוא מלוח מאד או מתוק מאד, וברצונו לאכול אחריו פת אך ורק בכדי להעביר את טעמו החזק של המאכל השני, אינו מברך על הפת, מפני שהיא טפילה, ונפטרה בברכת המאכל השני.
והנה ברור הדבר שמה שאמרנו שיברך על העיקר ובזה יפטור את הפת, זהו דוקא באופן שאינו מעוניין כלל באכילת הפת, אלא בכדי להעביר את טעם המאכל שאכל לפניה. ולכן אפילו אם יאכל כמות גדולה יותר של פת ממה שאכל מהמאכל המלוח, אינו מברך על הפת כלל, שהרי היא טפילה. אבל אם היתה כוונתו גם לאכילת הפת בפני עצמה, בודאי שצריך לברך על הפת "המוציא לחם מן הארץ", וממילא לא יברך על הדבר המלוח, שהרי הוא בא בתוך הסעודה.
ובהלכה הקודמת
ביארנו, שכאשר מעורבים שני מיני מאכל זה בזה, ואחד ממיני המאכל היה מין מזונות, כגון עוגה שמעורב בה מעט קמח לתת בה טעם טוב, לעולם מין הדגן הוא עיקר, ולכן יש לברך על העוגה בורא מיני מזונות אף ששאר החומרים המעורבים בה מרובים בהרבה על הקמח.
ולאור האמור כתב הגאון רבי דוד יוסף שליט"א בספרו הלכה ברורה (סימן ריב), שמה שמצוי בזמנינו שאוכלים דג מלוח עם מציות (קרקרים) של מיני מזונות, ונותנים את הדג המלוח על מיני המזונות, אז הדין הוא כך, שאם עיקר כוונתו לאכול את הדג המלוח, אלא שמחמת מליחותו הרבה הוא אוכל עמו מיני מזונות בכדי להעביר טעם המליחות מפיו, ואלמלא הדג לא היה אוכל בכלל ממיני המזונות, אז נחשב הדג לעיקר ומברך עליו "שהכל נהיה בדברו" ופוטר את מיני המזונות. ואפילו אם היו המזונות מרובים יותר מן הדג עצמו, גם כן הם נחשבים לטפלים כלפי הדג, ונפטרים בברכת הדג.
אבל אם היה הדבר להיפך, שכוונתו היתה לאכילת המזונות, וכדי להוסיף בהם טעם הוא מניח עליהם את הדג, הרי שאז לא יוכל הדג להחשב ל"עיקר", ולכן עליו לברך מזונות על הקרקרים, ובברכתם יפטר גם הדג מלוח.
ואפילו אם היתה כוונתו לאכול משניהם, כלומר, שרצונו באכילת הקרקר וגם באכילת הדג, ואין אחד מהם חשוב בעיניו יותר מחבירו, גם כן יברך על הקרקר מזונות, ויפטור בברכה זו את ברכת הדג, מפני שדבר שהוא "מין דגן" שברכתו מזונות, לעולם הוא חשוב יותר ממה שבא עמו, והוא נחשב לעיקר, כאשר ביארנו.
ואמנם יש שהעירו על דין זה, מכיון שהקרקר והדג אינם מיוצרים יחד, אלא כל אחד מהם עומד בפני עצמו, אם כן לא שייך לומר שהדג יהיה טפל לקרקר ותהיה ברכתם יחד מזונות, שהרי לא אמרו על מאכל שמעורב בו מין דגן שלעולם מין הדגן עיקר, אלא דוקא בדבר ששניהם היו מעורבים יחד, כגון עוגה, אבל באופן שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, יש לברך על כל אחד את ברכתו הראוייה לו בפני עצמו. ולכן כתבו שיברך "מזונות" על הקרקר, ואחר כך יברך "שהכל" על הדג מלוח. וכן פסק הגאון המשנה ברורה ועוד.
אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א (בשו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סימן לג) כתב לחלוק על דבריהם, ולדעתו לעולם כל שבשעת האכילה אוכל את שניהם יחד, אין זה משנה מה שבתחילה היו עומדים כל אחד בנפרד, אלא מברך על העיקר שהוא מין המזונות, ופוטר בברכתו את ברכת הדג.
ולכן לסיכום: האוכל קרקרים עם דג מלוח, ואין רצונו כלל באכילת הקרקרים, וכל רצונו באכילתם הוא בכדי להחליש את טעמו המלוח של הדג, אינו מברך על הקרקרים, אלא מברך "שהכל נהיה בדברו" על הדג, ופוטר בברכה זו את הקרקרים שהם טפלים לדג. אבל אם היתה כוונתו גם לאכילת הקרקר, שכן הוא חפץ גם בטעמו, הרי שאז הקרקר שהוא מין מזונות נחשב לעיקר כלפי הדג, ויברך עליו מזונות ויפטור את הדג מלוח.
