מאמרו של הרה"ג יעקב ששון שליט"א, נכד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל
נאמר בפרשה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵ֣רְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".
רבותינו במסכת מגילה (לא:) אמרו, עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורים קללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה, כדי שתכלה שנה קללותיה. כלומר, עזרא תיקן שיקראו בפרשת "כי תבא" שקראנו בשבוע שעבר, כדי שתכלה שנה וקללותיה. והקשו התוספות, מדוע אם כן לא קוראים באמת בפרשת כי תבוא בשבת האחרונה שלפני ראש השנה? מדוע בין ראש השנה לפרשת כי תבוא נמצאת תמיד פרשת נצבים? והסבירו התוספות, שזאת משום שאנו רוצים להפסיק ולקרוא בשבת האחרונה שלפני ראש השנה בפרשה שלא מוזכרות בה קללות, ולא להסמיך את הקללות ליום ראש השנה.
ובכל זאת מצאנו בדברי רבותינו, כי יש קשר גם בין פרשת נצבים לראש השנה, ואין פרשת נצבים עומדת רק כחציצה בין פרשת כי תבוא לראש השנה. וכמו שאמרו במדרש (תנחומא), אמר חזקיה בנו של רבי חייא, למה נסמכה פרשת נצבים לפרשת הקללות? לפי שכאשר שמעו ישראל תשעים ושמונה קללות האמורות בפרשת כי תבא, הוריקו פניהם, אמרו למשה רבינו, מי יכול לעמוד בכל אלו? ומשה רבינו עליו השלום היה מפייסם ואומר להם, "אתם נצבים היום כולכם", אמתי אתם נצבים? בזמן שתהיו "כולכם" כאגודה אחת לפני ה' יתברך. וכמו שנאמר "חיים כולכם היום". בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, הרי אינו יכול לשוברם, ואילו אם יקח קנה אחד, אפילו תינוק יכול לשוברו, וכן אתה מוצא בישראל שאינם נגאלים עד שיהיו כולם אגודה אחת, שכאשר ישראל אגודים, הם מקבלים פני שכינה, ושום מקטרג לא יכול לשוברם.
והוא מה שנאמר גם כן בהמשך הפסוקים, "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵ֣רְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ", כלומר, כאשר כל עם ישראל כולם מצויים יחד באחדות, אזי הם יכולים לעמוד בפני הפורענויות הכתובות בפרשת כי תבוא, אז הם יכולים לצאת זכאים בדינם גם בימים הנוראים וגם לעתיד לבוא.
ובמה שנאמר "מחוטב עציך עד שואב מימך", הקשה הרה"ג רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, שלכאורה היה נכון לומר "מנשיאך ועד שואב מימך", או "ממלכך ועד חוטב עציך", ומה ביאור הדבר שהוזכרו בסיום הפסוק "חוטב העצים" ו"שואב המים", הלא שניהם נמצאים בתחתית הסולם מצד מעמדם ופרנסתם?
והסביר, כי התורה רומזת לנו, שכל אדם ואדם, יש לו את הכוחות המיוחדים שלו, ולכן אנו קוראים פרשה זו דוקא בערב ראש השנה, כי הדברים מהוים הכנה נפלאה לימי הדין. נקח לדוגמא את בחורי הישיבות. לפעמים בא בחור ישיבה ואומר, מה אני ומה חיי? הלא לחברי, ישנם כשרונות גדולים, והוא שקדן גדול בתורה מטבעו, ולכן הוא הולך ומתעלה, אבל אני, אנה אני בא? וכן אנשים העמלים לפרנסתם, לפעמים בא אחד מהם ואומר, מה אני ומה חיי? הלא עברתי כבר את כל חודש אלול, ואיני מרגיש שום התרגשות ושום התפעלות, לבי לב אבן! ואנה אני בא?
משיבה להם התורה הקדושה, "אתם נצבים היום כולכם"! אך לא מכולכם דורש ה' יתברך את אותן הדרישות, יש בכם אדם שהוא שואב מים, ויש בכם אדם שהוא חוטב עצים, אך בכולכם אני חפץ! כל אחד לפי כוחותיו, כל אחד לפי היכולות שלו. יש תביעות מ"ראשיכם", יש תביעות מ"שבטיכם" יש תביעות מ"זקניכם" וכיוצא בזה כל איש ישראל, יש תביעות מ"חוטב עציך" ויש תביעות מ"שואב מימיך", כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי כישוריו.
ומסופר, שפעם פנה הגאון רבי נפתלי אמסטרדם, לרבו הגאון רבי ישראל מסלאנט, ויאמר לפני רבו, רבי! אילו היו לי את הכשרונות של ה"שאגת אריה", והיה לי את ה"לב" של ה"יסוד ושורש העבודה", ואת המדות של כבוד הרב, הרי אז...
השתיק אותו רבי ישראל ואמר לו: "נפתלי! בראש שלך! בלב שלך! במדות שלך!" כלומר, אין ה' חפץ אלא במיצוי היכולות של כל אדם באופן פרטי. אך זאת כמובן גם באחדות גדולה בין כל חלקי העם, שכולם יחד נחשבים לדבר שלם, הראוי לזכות בדין בזכות הרבים.
בימים הללו, אדם עומד ומתבונן, ובאמת הוא חפץ לשוב בתשובה שלימה, אך הוא אומר, הנה בשנה שעברה ניסיתי לחזור בתשובה, ובשנה שלפניה גם כן ניסיתי לחזור בתשובה, אבל אני עומד באותה דרגה! ומה יהא עלי? לכן על כל אדם להתאזר בעוז, לשבת ולחשוב, באיזה ענין באמת יוכל לפי כוחותיו לשנות את דרכו. אם יוכל, יקבל על עצמו שלא לדבר לשון הרע, או יקבל על עצמו שלא יסתכל בדברים האסורים, או יקבל על עצמו ללמוד בכל יום זמן מסויים. וכן על זה הדרך, יקבל על עצמו קבלה גמורה שיוכל לעמוד בה. אבל חלילה להתייאש ולחשוב כי כלתה אליו הרעה.
אתם נצבים היום "כולכם", את כולם חפץ ה' לראות נצבים לפניו, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, כי לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה. לכן חזקו ונתחזקה.
ונזכה לשבת שלום, תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.
