ההלכה היום ארוכה מעט מהרגיל, מפני שברובה היא עוסקת בסיפור דברים בלבד.
בהלכה הקודמת התבאר באופן כללי דין קדושת שביעית החל על פירות הגדלים בשנת השמיטה (שנה זו (תשס"ח) היא שנת שמיטה) ועל ירקות הנלקטים בשנה זו, אשר מחמת אותה הקדושה אסור לגרום להפסד אותם פירות, וכן אסור לסחור בהן כפי שאנו נוהגים תמיד לקנות פירות וירקות, אלא רק באופנים מיוחדים כפי שיבואר. כמו כן התבאר כבר, כי אסור לעשות בשדות מלאכות שונות לצורך עיבוד הקרקע ולהשבחת היבול הגדל בהן בשנת השמיטה. וכן ביארנו כי אין קדושת שביעית על יבול הגדל בקרקע של גוי, אלא אך ורק על יבול הגדל בקרקעות של יהודים.
מכיון שבארץ ישראל כיום רוב הקרקעות הן בבעלותן של יהודים, ואם לא נסחור ביבול הגדל אצלם כפי שנוהגים בכל השנים הם יבואו לידי הפסד גדול, יש כיום ועדות שמיטה הדואגות לפצות את החקלאים על ההפסד הנגדם להם בשביעית, כאשר חלק הארי מפיצוי זה מגיע מנדבות של אחינו בני ישראל בארץ ובתפוצות. אך בזאת עדיין לא נפתרו כל בעיות השמיטה, משום שיש יהודים רבים המסרבים להשבית את קרקעותיהם בשנה זו, וכמו כן משרד החקלאות הישראלי אינו מאפשר יבוא חילופי של פירות מיבול חוץ לארץ, ומחמת עוד בעיות שאי אפשר לפרטם, נהגו ברבנות הראשית לישראל, מימי הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק, למכור את הקרקעות של החקלאים (המעונינים בכך) בארץ ישראל לגוי, כפי שנוהגים במכירת החמץ שבערב פסח, ועל ידי כך לא נתפסת קדושת שביעית בפירות השביעית, (וגידולים מתוצרת זו מצויים בשוקים ובחנויות בימים אלו, וככל שנכנס יותר לשנת השמיטה נראה עוד ועוד גידולים שעל גבי התעודה המעידה על כשרותם, מצוין כי הם מ"היתר המכירה") וכן יש אומרים שמותר באופן זה לישראל להמשיך לעבד את אדמתו כבכל שנה. וכעת נסביר את השתלשלות היתר זה בקיצור כפי שהתרחשה באמת.
בשנת תרמ"ה בערך (שנת 1885) התנדב הברון רוטשילד מצרפת (בהשפעת גיסו הנדיב הצדיק רבי משה מונטיפיורי ובהשפעת הגאון רבי שמואל מוהליבר אב"ד ביאליסטוק) לסייע ביד תושבי ארץ ישראל העניים לקנות עבורם קרקעות במושבה עקרון, ששמשה בתחילה בעיקר לגידול גפנים ליין, כאשר האיכרים בני ארץ ישראל היו עובדים בקרקעות עבור הברון, והוא היה משלם את משכורתם מידי חודש בחדשו. בכדי לפקח על המלאכה, מינה הברון פקידים מטעמו, מבני צרפת, אשר אינם שומרי תורה ומצוות, והמה היו מדווחים לו מפעם לפעם על התקדמות העבודה, בישוב ארץ ישראל, ובפיתוח אדמתה. מסיבות שונות, נתהוו סכסוכים קשים בין האיכרים יראי ה' לבין הפקידים הצרפתים, והפקידים מצידם לא דיווחו לברון על ההצלחה בגידול הגפנים (דבר שלא היה מובן מאליו כלל באותם ימים, ואף נחל כשלון חרוץ בתחילה). אך כאשר ביקר הברון בעצמו במושבה, וראה את ההצלחה הגדולה של בני הארץ בגידול הגפנים ובייצור יין, נתפעם מאד, וצוה לקרוא את שם המושבה על שם אמו, "מזכרת בתיה".
בשנת תרמ"ח, ערב שנת השמיטה תרמ"ט, הודיעו החקלאים לפקידים, כי בשנה הבאה הם אינם מתכוונים להמשיך בעבודת הקרקע מפני איסור שביעית. דבר שמשמעותו היתה ברורה מאד, כי רוב כספו של הברון ירד לטמיון, כי אם היהודים ישביתו את הקרקע במשך שנה, לבטח יגרמו נזקים עצומים לעצי הגפן, ויתכן גם כי הברון יפסיק את תמיכתו לחינם בבני המושבה, ומתוך כך אפשר גם שיבואו ממש לידי ספק סכנת נפשות.
כאשר שמע זאת הברון, פנה אל הרב נפתלי הרץ, שנתמנה אז כרבה של יפו והמושבות, על מנת לדרוש אצל חכמי ירושלים, אם יש דרך על פי ההלכה להתיר את המשך העבודות בשנת השמיטה. הרב רבי נפתלי הרץ, שהיה מתוקף תפקידו אחראי על עניני הדת גם בשאר המושבות שקמו בינתיים, ראשון לציון (תרמ"ב), נס ציונה (ואדי חנין), גדרה ויסוד המעלה (תרמ"ד), פנה בעניין לרבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט, והלה, מפני שלא רצה להכנס למחלוקת עם הגאון מהרי"ל דיסקין, ביקש מהגאון הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניז'ל להכנס בעובי הקורה ולהורות כתורה מה יעשה. והגאון הראשון לציון, הפנה את השאלה לגיסו הגאון רבי יעקב שאול אלישר (שהתמנה אחריו למשרת הראשון לציון) שיעיין בדבר. והגאון רבי יעקב שאול אלישר כתב בעניין זה תשובה, (שנדפסה בספרו שו"ת שמחה לאיש), ובה הורה להתיר את מכירת הקרקע לגוי, (כשם שאנו עושים מכירת חמץ בערב פסח) ובכך להפקיע את הקרקע מקדושתה, והכל יבוא על מקומו בשלום. הגאון ביסס את פסקו על דברי בעל ספר שמן המור, רבי מרדכי רוביין, מגאוני הספרדים לפני כשלש מאות שנה, שהורה כך הלכה למעשה.
ועם הגאון רי"ש אלישר, הצטרף להיתר גם הראשון לציון הרב פאניז'ל. אך עדיין חלק מהחקלאים ממושבת עקרון שהיו אשכנזים, מיאנו לקבל את הוראת גדולי הספרדים בעניין, וביקשו לערב בעניין את גאוני אשכנז, הלא הם: הגאון רבי יהושע מקוטנא (שהיה מגדולי רבני פולין), הגאון רבי שמואל מוהליבר (שבזכותו קמה בכלל המושבה, שכן הוא זה ששכנע את הברון לסייע לה, כפי שאולי נספר בהזדמנות אחרת), והגאון רבי שמואל זנוויל קלפפיש (מו"צ בוורשה). והגאונים הללו, איש איש בתורו, כולם ערכו תשובות בעניין ופסקו להקל למכור את קרקעות המושבה עקרון לגוי על מנת להפקיע את מצות השמיטה, תוך כדי שהם מסייגים את ההיתר לשעת הדחק שהיתה אז כפי שביארנו. ועל היתר זה סמכו ידיהם עוד גאונים רבים ועצומים, ובראשם, גאון הפוסקים האשכנזים, רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנא.
אלא שמנגד, קמו גאונים רבים, ומהם הגאונים, רבי יהושע לייב דיסקין (רבה של העדה החרדית בירושלים), רבי יוסף דוב סולוביצ'יק, (רבה של בריסק), רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (ראש ישיבת ואלוז'ין), רבי דוד פרידמן מקרלין, ואחרים, כנגד היתר המכירה מטעמים רבים מאד, (כי היתר המכירה הוא היתר סבוך מאד, הנוגע להרבה מאד נושאים כבדי משקל, אשר לא נוכל לפרטם במסגרתינו.) ומחלוקת זו קמה וגם ניצבה בכל ערב שנת שמיטה מחדש עד היום הזה, כאשר נדפסו בעניין ספרים רבים, אלה אוסרים ואלה מתירים.
ובדורות האחרונים, תיקן הגאון, רבה הראשי של ישראל, רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, כי הרבנות הראשית, המוסמכת על עניני הכשרות בארץ, נוטלת יפוי כח מאת החקלאים המעונינים בכך, למכור את קרקעותיהם למשך שנה אחת לגוי (ישמעלי דוקא, בכדי להנצל מאיסור "לא תחנם", שאסור למכור קרקע לגוי עובד עבודה זרה בארץ ישראל), ובכך להפקיע את קדושת השביעית. ןלעומתו קם הגאון הרידב"ז מצפת, וערך תשובה כנגד היתר המכירה, ובמרוצת הדורות נוסף גם הגאון מופת הדור החזון איש לשוללים את היתר המכירה. ולעומתו הגאון רבי צבי פסח פראנק כתב, שגם הגאון מהרי"ל דיסקין חזר בו בשנת התרנ"ה וסמך על היתר המכירה, מפני שראה שרבים מן החקלאים שאינם אמונים על קיום מצוות, המשיכו בעבודתם בשביעית כרגיל, ובכך נכנסו לשוק פירות שביעית, וסחרו בהם באיסור, ובאו מתוך כך לבעיות רבות, על כן אף הוא עיין בדבר, וחזר והורה כדברי המיקלים. (אלא שסייג את ההיתר רק לשנה אחת.)
וכדי שלא להלאות את הקורא, נזכיר כאן את דברי הגאון מקוטנא, (שהיה מגדולי האשכנזים כפי שהזכרנו), בספרו שו"ת ישועות מלכו סי' נג, בתשובה לשאלת היתר המכירה, וזו לשונו: בדבר השמיטה, תמה אני, והלא למכור את הקרקע, היתר פשוט הוא, ובפרט כי גדולי רבני ספרד,(כונתו להגאון הרב אלישר), אשר צפורנם עבה מכריסם של חכמי אשכנז, הם מתירים שיעבדו הנכרים בשביעית על ידי מכירה, ואיך נוכל לעשות את תורתם פלסתר?, והוסיף עוד דברים ברוח זו כנגד מתנגדי המכירה.
והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, כתב ספר שלם בעניין היתר המכירה, ואף הוא הורה לרבנים הראשיים רבי אליהו בקשי דורון ורבי ישראל מאיר לאו שיעשו את המכירה כדת כמנהג הרבנות בכל השנים, בכדי שלא יווצר מצב שיעבדו החקלאים את אדמתם באיסור, וכן בכדי שלא יווצרו על ידי כך עוד בעיות רבות. והוסיף גם, כי יש לציין, שגאוני הספרדים לא סייגו את היתר המכירה לשעת הדחק בלבד, ואם כל שכן שבזמנינו יש להקל בזה. ובודאי כשנגאל ויהיו רוב ישראל על אדמתם, ותהיה מצות השמיטה מן התורה, אז תתקים ברכת התורה "וצויתי את ברכתי", ולא נזדקק להיתר זה כלל, אך בזמנינו, יש לנהוג בהיתר זה. וכן פסקו רוב מניין ובנין של גאוני הדורות האחרונים.
ולעומתו הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, רוח אחרת עמו, ודעתו לאסור את המכירה בזמן הזה מכל וכל. אך אנו אין לנו אלא דברי הפוסקים, וכדברי הגאון רש"ז אוירבך, כי כל המעיין ישר יראה, כי יש כאן פנים לכאן ולכאן, והלא שביעית בזמן הזה דרבנן, ולכן אין לנו לתפוס כדברי המחמיר בזה. ואין להאריך.
אלא שבשנים האחרונות, נכנסו גורמים אינטרסנטים, אשר אינם יראי שמים, וכביכול בשם ההלכה, באים לזלזל בהיתר המכירה, עד שהשחירו פניו של היתר זה, תוך העלמה מכוונת של פרטים הנוגעים אליו, מתוך זלזול עמוק ברבותינו המיקלים, ומציגים את הדברים כאילו אין כלל מי שמיקל בזה בזמן הזה,, וכאילו גם בדורות הקודמים, המיקלים היו מרבני "המזרחי" הפשרניים, בזמן שהגאון הרב קוק כלל לא נמנה על חברי המזרחי, (ואף הקים כנגדם את תנועת "דגל ירושלים"), ובודאי שלא היה "פשרן", אלא היה חסיד קדוש כנודע. ואין זה עניין אלא לגדולי התורה, ולא למציגים עצמם כנאמני אותם גדולים האוסרים. (ובכלל, גם מהרבנים "החרדים", וגם מרבני "חובבי ציון", היו אוסרים והיו מתירים, כמו שהגאון רבי מרדכי גימפל יפה, שהיה מחובבי ציון, היה מהאוסרים, והו אף גרם לכך, שרבים מהחקלאים במזכרת בתיה, לא קיבלו את היתר המכירה, מפני שיחיאל מיכל פינס, שהיה פטרונם של החקלאים, היה נמנה על תלמידיו).
ומרן מופת דורינו, רבינו עובדיה יוסף שליט"א, ערך מערכה אדירה בעניין היתר המכירה, (אשר נדפסה לפני כארבעים שנה בירחון קול סיני, ולאחר מכן בספרו שו"ת יביע אומר ח"י), ולא הניח אבן על אבן בעניין זה, והעלה במסקנתו להקל בזה בזמנינו, וכל הרוצה לקנות תוצרת מהיתר המכירה, בודאי שיש לו על מהשיסמוך, כי היתר זה יסודתו מהררי קודש כמו שביארנו. אלא שהוסיף כי המחמיר לרכוש פירות מתוצרת שאינה של היתר המכירה, תבא עליו ברכה. אבל הרבנים הראשיים, מחוייבים לבצע מכירה עבור המעונינים בכך כפי שביארנו.
