תאריך ההלכה: כ"ד אלול תשפ"ד 27 בספטמבר 2024
מתוך דברי הרה"ג רבי יעקב ששון שליט"א
השבת נקרא בתורה, כפי שאנו קוראים בכל שנה בסמוך לראש השנה, בפרשת ניצבים. וכך נאמר בפרשה:
"כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם, וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם. פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה".
מזהיר אותנו ה' יתברך, פן יש בתוכינו אדם אחד, איש או אשה, שבתוך לבו הוא נמשך אחרי תועבות הגויים, והרי לאחר מכן הוא עלול להשפיע על כל סביבתו, כמו שורש שמשתלח באדמה ופורה ראש ולענה.
עלינו לדקדק בדברי הפסוק. כאשר התורה באה להסביר את החשש שמישהו נמשך אחרי אמונות הגויים, היא מסבירה, שבדרכינו בין הגויים: "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם". אך יש להבין, מדוע התורה מאריכה כל כך לתאר את צורות האמונה של הגויים? מה איכפת לנו אם היה זה פסל מעץ או מזהב? מאבן או מכסף?
דרש הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל, ששמע מהגאון הרב מבריסק זצ"ל, שהסביר את הדברים כך:
הרי עם ישראל בצאתם ממצרים, היו מופרשים לחלוטין מן הגויים במשך שנה תמימה, הם ראו את עשרת המכות, ראו איך שהם לא ניזוקו כלל מחמת המכות, לאחר מכן הם חזו במעמד המרומם של קריעת ים סוף ועוד. ואם כן, בודאי שבאותה שעה אמונות הגויים היו נראות בעיניהם כדבר משוקץ ומבוזה מאד. ואכן כך נכתב בפסוק: "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם", כי בודאי באותה שעה גם בעיניכם, הכל היה "שיקוץ וגילול"!
אולם עובר יום ועוד יום, ומתרגלים לראות את השיקוצים הללו, והנה רואים צורה נאה באחת מאמונות הגויים, ואז כבר "מתקדמת" המחשבה, שאולי אין זה כל כך "משוקץ", והנה לנו "עֵץ וָאֶבֶן"! השיקוץ כבר נעשה עץ ואבן. דבר סתמי, חסר ערך, אבל הוא כבר לא מאוס. והנה עוברים עוד כמה ימים, ואז כבר נעשים השיקוצים הללו "כֶּסֶף וְזָהָב"! פסלים מפוארים ונאים! הרי אז, כבר ניתן חס ושלום לטעות אחריהם ולהאמין בהם.
ומספר הגאון רבי שלום שבדרון, כי פעם, בשנת התשט"ו (1955) הוא נסע לראשונה לחוץ לארץ בספינה גדולה, והנסיעה היתה ארוכה מאד. באחד הבקרים, הנה הוא שומע קול רעש, וכל הנוסעים מזדרזים לעלות אל הסיפון, ובידיהם מצלמות ומשקפות. מה אירע? שאל רבי שלום. השיבו לו האנשים, הנה עתה, הספינה עוברת בסמוך לונציה היפה! עיר על פני המים! דבר נהדר!
הביט רבי שלום, וראה, בתים ובתים, והרבה כנסיות, על המים. נו נו. לאדם כמותו, שחייו מלאים מוסר ותורה ויראת שמים, היה המחזה דבר מעט מעניין, אך ריבוי הכנסיות כמובן לא מצא חן בעיניו. אלו המחשבות שעלו במוחו, לא מעבר לכך.
והנה בדרכו חזרה, מספר רבי שלום, שוב הוא שומע את כולם רצים אל הסיפון, אזי גם הוא השתדל יותר להתבונן בבתי העיר, מה כל כך נפלא שם? והנה הוא שם לב, איך שהבתים מונחים על גדות הים, מחזה מעניין, בנו בתים סמוך לים. יפה.
לאחר כמה שנים, שוב הזדמן רבי שלום באונייה סמוך לאותו המקום. אז גם הוא מיהר לסיפון, וכבר ביקש גם את המשקפת שהיתה ברשות אחד האנשים על ידו. גם הוא רצה להביט בעיר ונציה היפה!
הנה למדנו, גם אדם גדול, כשהוא רואה שכולם מתפעלים מאיזו תופעה. ושוב ושוב הוא רואה את הדברים, לבסוף הוא משתכנע שכנראה באמת כדאי להתבונן בדברים.
התורה מלמדת אותנו, שעלינו לדבוק תמיד במסורת שלנו. אל לנו לאפשר להרגל ולשיגרת היום יום, וכן לא לאנשים אחרים, נעדרי מוסר ויראת שמים, להקהות את הרגשות הרוחניים הנכונים שלנו. כי אז, אנו עלולים חס ושלום להתדרדר עד למדרגה הנמוכה ביותר של "ספות הרוה את הצמאה" כפי שמובא בהמשך הפסוקים, שמשמעות הדברים (על פי פירושו המפליא של הרמב"ן), שאדם שמתרגל לחטוא עוד ועוד, בסופו של דבר מייצר לעצמו תאוות ומחשבות של גאווה וזימה שלא עלו בדעתו קודם לכן. ואז כבר יהיה עונשו רב מאד.
אבל אדם שנזהר תמיד להזכיר לעצמו את האמת, ולשמור את עצמו בטהרה של המחשבות הרוחניות הנכונות של אדם שרוצה לעבוד את ה' באמת, הרי בזה הוא זוכה להתעלות מאד, כי פורש מדרכי כל בני האדם, והוא אהוב מאד לפני ה' יתברך.
שבת שלום.