הלכה ליום שני י"ז חשון תשס"ח 29 באוקטובר 2007              

האוכל סעודה של פת, חייב לברך ברכת המזון במקום שאכל. ואם יצא ממקומו והלך למקום אחר, הדבר תלוי, אם היה הדבר במזיד (דהיינו בכוונה, שאף על פי שידע שחייב להשאר במקומו כדי לברך הלך למקום אחר) צריך לחזור למקומו הראשון, כדי לברך שם ברכת המזון, ואם בירך במקום שנזכר, אף על פי שעשה שלא כדין, יצא ידי חובה.

ואם היה הדבר בשוגג, כגון ששכח שצריך לברך ברכת המזון, נחלקו רבותינו הראשונים אם חייב לחזור למקומו הראשון אם לאו. ומרן השולחן ערוך כתב בזו הלשון: ובשוגג, להרמב"ם ולרבינו יונה יברך במקום שנזכר, ולהרא"ש יחזור למקומו ויברך. עד כאן. והסתפקו הפוסקים בדעת מרן אם כוונתו לפסוק כהרמב"ם ורבינו יונה, שאם יצא ממקומו בשוגג, אינו צריך לחזור למקומו, או שדעת מרן שהעיקר להלכה כהרא'ש, שאף בשוגג חייב לחזור למקומו.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט'א, כתב שדעת מרן לפסוק בזה כהרמב"ם ורבינו יונה, שהם הרבים כנגד הרא"ש שהוא יחיד, ועוד שמרן ייסד את חיבורו על פי פסקי הרמב"ם, וכמו שכתב מרן בספרו שו"ת אבקת רוכל, שהרמב"ם הוא גדול הפוסקים אשר כל קהילות ארץ ישראל וארצות המזרח והמערב נוהגים על פיו, וקבלוהו עליהם כרבם. (והאריך בזה מרן שליט"א בספרו.)

נמצא אם כן שהעיקר להלכה כדעת הרמב"ם, שאם יצא בטעות ובשוגג מהמקום שאכל, ואחר כך נזכר ששכח לברך ברכת המזון, מברך במקום שנזכר שצריך לברך, ואינו מחוייב לשוב למקומו הראשון, אמנם אם החמיר על עצמו לנהוג כדעת הרא"ש, לחזור למקומו הראשון לברך, תבא עליו ברכה.