תאריך ההלכה: ב' אייר תשפ"ג 23 באפריל 2023
בהיות ובימים אלו, ימי הספירה, נהגו ללמד פרקי אבות ברבים, וכן היה מנהגו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, על כן נביא מעט ענינים הנזכרים בפרקי אבות.
שנינו בפרקי אבות (פ"ב משנה ח), "מרבה עצה – מרבה תבונה". כלומר, מי שהוא מרבה לשאול עצה מאחרים, הרי הוא מרבה תבונה.
ובמסכת יבמות (דף קכא.) אמרו, מעשה ברבי שילא, שהתיר אשה עגונה לאחר שבעלה טבע במים שאין להם סוף. ("מים שאין להם סוף", הם מים שאין להם גבול ברור, ולכן אם אדם טבע שם, ויש עדים שראו שטבע שם, אי אפשר לקבוע על פי עדותם שהוא אמנם מת ואשתו מותרת, כי יש לחשוש שמא אותו אדם יצא מצד אחר של המים ולא ראו אותו העדים ביציאתו, אבל אדם שטבע ב"מים שיש להם סוף", כגון אדם שטבע בבריכה, וראוהו עדים שטבע ולא יצא מהמים הרבה זמן, אף על פי שלא ראו אחר כך שמשו את גופתו מן המים, אפשר להתיר את אשתו, כי אין ספק שמת שם, שהרי אם יצא מהמים, ודאי היו העדים רואים זאת).
לאור זאת, שרבי שילא התיר אשה שבעלה טבע במים שאין להם סוף בניגוד להלכה, רצה רב לנדות את רבי שילא, אבל בתחילה התייעץ בענין עם מר שמואל. השיב מר שמואל לרב, כי לדעתו יש להתייעץ תחילה עם רבי שילא, כדי להבין מדוע עשה כן? שלחו לרבי שילא, מדוע התרת את אותה אשה? השיב להם רבי שילא, "גם אני מודה שהטובע במים שאין להם סוף אשתו אסורה, אלא שטעיתי בחושבי שהטובע באגם, דינו כדין מי שטבע במים שיש להם סוף, שאילו היה ניצול בודאי היו רואים אותו. ועתה הנני חוזר בי, כי באמת הדבר הוא טעות, שאפילו הטובע באגם גדול, דינו כדין מי שטבע במים שאין להם סוף, כי יתכן שעל ידי תנועת הגלים, הוא נסחף למקום רחוק ויצא משם".
שמח רב על תשובתו של רבי שילא, וקרא על מר שמואל שיעץ לו שלא לנדותו, "וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ". (משלי יא).
ובזה פירש מרן זצ"ל (עמוד קו) את דברי התנא "מרבה עצה מרבה תבונה", שמי ששואל בעצה של אדם חכם, מרבה תבונה בכך, שניצול רב מלנדות את רבי שילא על דבר שלא היה ראוי לנדותו.
והגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"בן איש חי" בספרו חסדי אבות פירש את דברי התנא במשנה, "מרבה עצה מרבה תבונה", שהרב יתייעץ עם תלמידיו, באיזו מסכת הם רוצים ללמוד, ויעשה כרצונם, מפני שאין אדם לומד אלא במקום שבו חפץ (עבודה זרה יט.), ועל ידי כך יתחכמו יותר, וזהו שאמר, "מרבה עצה", התייעץ עם תלמידיו בזה, "מרבה תבונה", שיתחכמו יותר ויבינו דבר מתוך דבר. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, הביא מקור לדברי רבינו יוסף חיים זצ"ל, מדברי התוספות בתחילת מסכת בבא מציעא, שכתבו שרבינו הקדוש לא היה לומד עם תלמידיו לפי סדר המסכתות, אלא כמו שהתלמידים חפצים.
וכן היה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל נוהג, בפרט בשיעוריו על פרקי אבות, שלא היה מכביד על שומעיו בפירושים קשים ודברים עמוקים, רק היה אומר להם פשטי מדרשי חז"ל ואגדות, שלב השומעים היה נמשך לזה, וכמה פעמים אמר לנו בעצמו, תראה איך הסיפורים הפשוטים שאני מספר מושכים את לב הקהל, וגם זה בבחינת מרבה עצה מרבה תבונה, שעל ידי כך שהיה מדבר דברים שהציבור חפץ בהם, היו מאזינים ברוב קשב, והלכו ונתחכמו יותר, עד שנעשו ראויים גם לפירושים עמוקים וקשים.