הלכה ליום שלישי כ' אייר תשפ"ד 28 במאי 2024              

נאמר בספר ישעיה (פרק נח) "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג". מכאן שמצוה על כל אדם, לענג את השבת כפי כוחו, וכגון שירבה באכילה ושתייה בדברים ערבים.

ומכיון שמצוה זו לא נזכרה בצורה מפורשת בתורה, אלא בדברי הנביא ישעיה, כתב הרמב"ם שאין מצוה זו מן התורה אלא מדברי סופרים, כלומר מתקנת רבותינו שתקנו כן. ומכל מקום חובה על כל אדם להזהר הרבה במצוה זו ששכרה מפורש בפסוקים, וכמו שנאמר בהמשך דברי הנביא, "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמותֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר". ומכאן למד רבי יוחנן בשם רבי יוסי בגמרא במסכת שבת (דף קיז.) "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים". ועוד הפליגו הרבה בשכר מצוה זו בגמרא.

לעומת דברי הרמב"ם, יש מרבותינו הראשונים (ומהם הרשב"א והריב"ש) שסוברים שמצות "עונג שבת" היא מצוה מן התורה ממש, שהרי השבת אף היא בכלל שאר "מקראי קודש" (החגים נקראים מקראי קודש בתורה) שנזכרו בתורה, ולגבי כל החגים פירשו רבותינו במדרש מדוע נקראו "מקראי קודש"? שיש לקדשם ולכבדם בכסות (בגד) נקייה, ולענגם בעונג אכילה ושתיה. ולדבריהם בעת שאוכל צריך לכוין לקיים מצוה מן התורה. ואף לדעת הרמב"ם יכוין על כל פנים לקיים מצות עונג שבת.

ויש שפירשו שמצוה זו היא מן התורה אף על פי שלא נזכרה כלל בתורה, מכל מקום למדוה רבותינו "הלכה למשה מסיני" והרי היא כמצוה מן התורה, כמו שביארנו בדין אתרוג מורכב.

ואלו דברי הרמב"ם (בפרק ל' מהלכות שבת) השייכים לענינינו: אֵיזֶה הוּא עִנּוּג?  זֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים, שֶׁצָּרִיךְ לְתַקַּן תַּבְשִׁיל שָׁמֵן בְּיוֹתֵר, וּמַשְׁקֶה מְבֻשָּׂם, הַכֹּל לַשַּׁבָּת, הַכֹּל לְפִי מְמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם. וְכָל הַמַּרְבֶּה בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וּבְתִקּוּן מַאֲכָלִים רַבִּים וְטוֹבִים, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.  וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת, אַפִלּוּ עָשָׂה שׁלָק וְכַיּוֹצֶא בּוֹ מִשּׁוֹם כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, הֲרֵי זֶה עֹנֶג שַׁבָּת. וְאֵינוּ חַיָּב לְהָצֵר לְעַצְמוֹ, וְלִשְׁאֹל מֵאֲחֵרִים כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכַל שַׁבָּת.  אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים, עֲשֵׂה שַׁבָּתְךָ כַּחֹל וְאַל תִּצְטָרַךְ לַבְּרִיּוֹת.

ובגמרא האריכו הרבה במעלת המענג את השבת ומכבדה כפי כוחו, והביאו מעשה ביוסף מוקיר שבת, שהיה גר בשכנותו נכרי אחד שהיה עשיר גדול והיה נוהג להתייעץ עם החוזים בכוכבים (כמו אסטרולוגים). פעם אחת אמרו לו יועציו, עתיד יוסף שכנך היהודי לקבל את כל נכסיך. מיד הלך ומכר כל נכסיו ובמעות שקיבל קנה מרגלית יקרה מאד, אשר ערכה בפז לא יסולה, ושיבץ את אותה מרגלית בתוך כובעו אשר לראשו, במטרה לשמור היטב על נכסיו בכדי שלא יעברו לרשות שכנו יוסף. עד שיום אחד היה הולך בגשר אשר על הנהר בעירו וכובעו חבוש על ראשו, נשבה שם רוח חזקה, עף כובעו של אותו גוי ונפל בתוך הנהר. בא דג אחד, ובלע את הכובע והמרגלית בתוכו, אירע הדבר והדייגים שבאותה העיר מצאו את אותו הדג סמוך לכניסת השבת. אמרו, מי יקנה מאיתנו דג בשעה כזו? אמרו להם, לכו אל יוסף, שמתוך כך שהוא מכבד את השבת אף שבודאי כבר מוכנים אצלו דגים לשבת, מכל מקום אם יראה דג משובח כל כך יקנה גם אותו לכבוד שבת. ואכן כאשר הובא הדג אל יוסף, ביקש לקנותו לכבוד שבת. וכאשר קרע את בטנו לנקותו קודם הבישול, מצא בו מרגלית יקרה. פגשו "ההוא סבא" (שיש אומרים שהוא אליהו הנביא הנגלה לפעמים אל הצדיקים) אמר לו, מי שמלוה לכבוד שבת, השבת פורעת את חובו.

ומכל מקום אין לאדם ללוות יותר מדי לכבוד שבת אם אין לאל ידו לפרוע בדרך הטבע את חובו.