שאלה: האם ישנם הבדלים בגוף דברי התורה, בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים או התימנים? ומדוע לא ניתן לקבל החלטה שכל היהודים יפסקו באותה צורה?
תשובה: כתב הרמב"ם (בפ"ב מהלכות יסודי התורה), וזו לשונו: דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא (כלומר, התורה בעצמה), מצוה העומדת לעד ולעולמי עולמים. אין לה, לא שינוי ולא גירעון ולא תוספת. וכמו שנאמר, "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". מכאן למדת, שכל דברי התורה אנו מצווין לעשותן עד עולם. וכן הוא אומר, "חוקת עולם לדורותיכם". ונאמר "לא בשמיים היא", מכאן למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר (מרגע שניתנה התורה לישראל). לפיכך, אם יעמוד איש, ויעשה אות ומופת, ויאמר שה' שלחו להוסיף או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל, אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו (כלומר, רק לפי שעה, ולא לעולם), הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה. עד כאן דבריו.
ומכאן אנו למדים, שדבר בלתי אפשרי הוא, שיהיה הבדל ניכר בין מנהגי ספרד למנהגי אשכנז בעיקרי דיני התורה, שהרי התורה אחת היא.
אולם ידוע, כי התורה הקדושה רחבה מארץ מידה, ועמקה חכמתה בלי סוף, ועל כן, נמצא לרוב, שתהיה מחלוקת בין גדולי חכמי ישראל באיזה דין בפירוש מפירושי התורה והתלמוד. וחכמי ספרד, קיבלו עליהם בדרך כלל את הוראות הרמב"ם והנמשכים אחריו, ועל כן, מנהג הספרדים הוא בדרך כלל כדעת הרמב"ם, או הרי"ף, ושאר גאוני ספרד וארצות המזרח. ואילו האשכנזים, קיבלו עליהם בדרך כלל יותר את הוראות רבינו תם ובעלי התוספות, והראבי"ה וראב"ן ושאר חכמי הראשונים בני ארצות אשכנז וצרפת. ומכאן נמשך שמנהג אשכנז ומנהג ספרד הוא שונה בכמה וכמה ענינים. וכולם מודים, כי באמת אלו ואלו דברי אלהים חיים. וכמו שהזכרנו כבר, כי כך הוא רצון ה', וכך הוא דין התורה, שיהיו כמה וכמה דינים מדיני התורה תלויים בהכרעתם של חכמי התורה, כי באמת, יש באותם הדינים פנים לכאן ולכאן, וההכרעה מסורה בידם. אולם בני ספרד הם מחוייבים למנהג ארצם ושער מקומם, וכן בני אשכנז. ובפרט כאן בארץ ישראל, שהיא מקום מושבו של מרן הבית יוסף, ועל כן היהודים בני הארץ הזאת, וכל עולי ספרד, הולכים אחר הוראותיו לכל אשר יאמר, כי הוא רבם של בני ארץ ישראל.
ועוד, שיש דברים שאינם מעיקרי דיני התורה, והם תלויים אך ורק במנהגים, כמו איסור אכילת קטניות בפסח, שלכל הדעות אינו איסור מן התורה, ואף לא גזירת חכמים, רק שבארצות אשכנז קיבלו עליהם להחמיר שלא לאכול קטניות אלה, מחשש תערובת חמץ. ועל כן בני אשכנז מחוייבים להזהר בענין זה, מה שאין כן בני ספרד, שאין מי שיאמר להם כי עליהם להחמיר בענין זה וכיוצא בו.
ובענינים אלה בדרך כלל אין מחלוקת בכלל, כי גם לדעת רבני הספרדים, מחוייבים האשכנזים להמשיך במנהגיהם להחמיר באיסור קטניות וכדומה. וכן, גם רבני האשכנזים מודים הם, כי על הספרדים חלה חובה מיוחדת שלא לאכול בשר שאינו "חלק, גלאט", שכן על פי מנהג ספרד, חובה להזהר בענין זה מאד.
ומן האמור נלמד, כמה נזהרו ישראל במשך אלפי שנות גלותם, שלא תשכח מהם התורה, כי אף על פי שדיני התורה רבים מאד, ומורכבים לאין תכלית, בכל זאת לא חל שום פירוד בין גלויות אשכנז ספרד ותימן, וכשעלו כולם ארצה, ראו עין בעין כי לכולם תורה אחת, שפה אחת ודברים אחדים. ובכל מקום כאשר קמו אנשים בני בליעל לשנות דבר מדברי התורה, מיד הרחיקו אותם, כשם שעשו רבני ישראל בזמן התלמוד, שהרחיקו מאד את כתות הצדוקים והבייתוסים, והזהירו שלא לטעות אחריהם. וכן אחר כך בגלות בבל, הרחיקו הגאונים את הטועים אחר דברי חיוי הבלקי (הכלבי) והדומים לו מכתות האפיקורסים שקמו אז, וכן בכל דור ודור. אשרי העם שככה לו.
ולסיום, מעשה שהיה, בעת שביקר מרן רבינו הגדול זצוק"ל בספרד, בחודש טבת שנת התשל"ט, נפגש שם עם מלך ספרד, חואן קרלוס, וקבל את מרן זצוק"ל בכבוד גדול. לאחר מכן, באמצע הפגישה, נשאל מרן הרב זצוק"ל מאת המלך, האם יש הבדל בתורת ישראל בין הספרדים לאשכנזים, הרב השיב למלך, כי תורה אחת ומשפט אחד לכולנו, ורק במנהגים שאינם עיקרי היהדות ישנם הבדלים. ואז שאל המלך, כמה ספרדים יש בישראל? ענה הרב, כמחצית מהאוכלוסיה בישראל הנם ספרדים, הכוללים בתוכם עדות המזרח, יוצאי תימן, סוריה, בבל, מצרים, מרוקו, ועוד. שכולם נמנים על הספרדים. ואז שאל המלך, אם כן, מדוע נקראים כולכם "ספרדים"? השיב לו מרן הרב זצוק"ל, כי כל מנהגי הספרדים מיוסדים על פי דעתו של הרמב"ם הספרדי, בספרו "היד החזקה", שהוא הפוסק הגדול של כל עדות המזרח בכל משפטיו וחוקותיו, ולאורו הולכים כולם, ואומתינו אומה בתורתה, לכן, נקראים כולם "ספרדים". וייטב הדבר בעיני המלך הספרדי, וראה זאת כמחמאה לכבוד למדינת ספרד, שממנה האיר וזרח רבינו הרמב"ם, על כל פני ארצות המזרח.