הלכה ליום חמישי ט"ז טבת תשפ"ה 16 בינואר 2025              

בספר שמואל (פ"א) מובא המעשה אודות חנה אשת אלקנה אשר לא היו לה ילדים, וכשעלתה חנה אל משכן ה' בשילה, בכתה במר לבבה ונדרה נדר לה', שאם היא תזכה לבן, הרי היא תקדישו לעבודת ה' כמו שמבואר שם.

ובסוף תפילתה נתברכה על ידי עלי הכהן שהיה גדול הדור, שה' ימלא את שאלתה. ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד בן ותקרא את שמו שמואל, כי מה' שאלתיו. וממנו גדל שמואל הנביא. ונאמר שם בפסוק אודות תפלת חנה "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ".

ובגמרא במסכת ברכות (לא.) אמר רב המנונא, כמה הלכתא גברוותא (כמה הלכות חשובות) איכא למשמע מהנך קראי דחנה (יש ללמוד מהפסוקים של חנה).

"וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות" מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו, כלומר שלא יתפלל רק בהרהור הלב אלא יבטא את התפילה בשפתיו ממש.

"וקולה לא ישמע", מכאן שלא ישמיע את קולו בתפילתו (בתפילת העמידה) ותניא, המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, שמראה כאילו אין הקדוש ברוך הוא שומע תפילה בלחש. המגביה קולו בתפילתו הרי זה (נוהג בדרך) מנביאי השקר, שנאמר בהם (מלכים פ י"ח) ויקראו בקול גדול.

ויש אומרים שמה שאמר רב המנונא שלא ישמיע קולו בתפילתו, פירוש הדבר, שצריכה התפילה להיות בלחש עד שלא תִּשָּׁמַע אפילו לאזניו של המתפלל בעצמו. ומכל מקום בתלמוד שלנו (הבבלי) ובתלמוד ירושלמי, מוכח שלא נאסרה אלא השמעת הקול בתפילה לאנשים אחרים, אבל המתפלל בעצמו יכול להשמיע לאזניו.

ואדרבא, הטור כתב, שהדעת נותנת שיותר טוב להשמיע לאזניו, כי אז יוכל לכוין יותר. וכך כתב הרמב"ם: "לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, וְלֹא יִתְפַּלַּל בְּלִבּוֹ, אֵלָא מְחַתֵּךְ הַדְּבָרִים בִּשְׂפָתָיו, וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ בְּלַחַשׁ, וְלֹא יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ (לאחרים)". וכן פסק הרשב"א, שלכתחילה מצוה להשמיע לאזניו, וכן פסק מרן השלחן ערוך, וכן האריך בזה להלכה ולמעשה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שלכתחילה יש להשמיע לאזניו מה שמתפלל, וכמבואר.

(ואף על פי שבספר בדק הבית כתב מרן השלחן ערוך שמדברי הזוהר נראה שנכון שלא ישמיע קולו אפילו לאזניו, מכל מקום העיקר להלכה כמו שפסק בספרו שלחן ערוך שנתחבר אחרי ספר בדק הבית, ובו פסק מרן שצריך להשמיע לאזניו, וזאת משום שמרן חזר בו וראה שאין הכרח מדברי הזוהר לומר שלא ישמיע לאזניו. הליכות עולם ח"א עמוד קנח. ע"ש. וכן מוכח בפירוש ביומא עג. לגבי שואל באורים ותומים, שמשמיע קולו לכהן, "כדרך שאמרה חנה בתפילתה" ומוכח שהתלמוד שלנו סובר שיש להשמיע לאזניו. עיין שם. וכן נהג מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שהיה משמיע לאזניו היטב)

לכן לסיכום למדנו, שיש להשמיע את הקול בלחש בשעת תפלת העמידה.

ובענין זה דרש מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, על מה שנאמר בתורה לאחר שהכה ה' את מצרים במכת "צפרדע", ושם נאמר: " וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה". ויש לשאול, מדוע בשאר המכות לא נאמר "ויצעק משה", ורק במכת צפרדע הוצרך משה רבינו לצעוק? והשיב מרן זצ"ל, מפני שיש לנו דין, שהמתפלל צריך להשמיע לאזניו, אך אז קרקרו הצפרדעים בקול גדול, עד שלא יכול היה משה לשמוע את עצמו, ולכן הוצרך לצעוק כדי להשמיע לאזניו. (והובא בספר שבחי אומר עמוד פא).