תאריך ההלכה: י"א אלול תשס"ו 4 בספטמבר 2006
נודע הדבר, שאדם שמקבל עליו בפירוש את קדושת השבת אפילו שעה או יותר קודם כניסת השבת, כבר נאסרה עליו עשיית כל מלאכה כאילו נכנסה כבר השבת, וזאת משום שניתן להוסיף מן הקודש על החול להקדים את כניסת השבת.
נחלקו הפוסקים, אם מייד בשעה שהאשה מדליקה נרות שבת, כבר נחשב הדבר כאילו קבלה עליה שבת בפירוש או לא. ומנהג האשכנזים (על פי דברי בעל הלכות גדולות ומהרי"ל והרמ"א) שהאישה מקבלת עליה שבת מייד בהדלקת הנרות של שבת. ולפיכך נוהגות נשות האשכנזים שאחר שהן מדליקות את נרות השבת, אינן מכבות את הגפרור או הנר שבידן אלא מניחות אותו כדי שיכבה מעצמו, משום שמשעת הדלקת הנרות הרי חלה עליהן קדושת השבת ואסורות לכבות את הגפרור או הנר. וכמו כן למנהגן, אסור לאישה לטעום שום דבר מזמן הדלקת הנרות עד הקידוש, שהרי מעת כניסת השבת נאסרת האכילה עד שיקדשו על היין.
אולם למנהג הספרדים ההולכים אחר הוראות מרן השולחן ערוך בכל דבריו, אין האשה מקבלת על עצמה את קדושת השבת בהדלקת הנרות, ומותרת בעשיית מלאכה ובאכילה ושתייה עד זמן כניסת השבת, דהיינו עד סמוך לשקיעת החמה, שכך היא דעת רוב הראשונים ובעקבותיהם מרן השולחן ערוך.
ומכל מקום מהיות טוב כדי לחוש לסברת בעל הלכות גדולות הסובר שמייד בזמן ההדלקה חלה קדושת השבת על האשה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שנכון שכל אשה תעשה "תנאי" דהיינו שתאמר בפירוש שאין רצונה לקבל קדושת השבת בהדלקת הנרות, ודי בעשיית תנאי זה פעם אחת בשנה, ואז בודאי שתהא רשאית לעשות מלאכה ולאכול עד זמן כניסת השבת ממש.
